ליוקה האלוואית מכבדים של פרחים דמויי פעמון, הפונים כלפי מטה. צבעם לבן ולעיתים יש בהם כתמים סגולים. הם נפתחים בלילה. כמו בכל קבוצת המשפחות הזו, העטיף בנוי משני דורים בני שלושה עלי עטיף בכל אחד. בשחלה 3 מגורות, היא נישאת על עוקץ, ובראשה 3 צלקות. אבקנים 6. הפרי ענבה עסיסית שארכה כ-5 ס"מ.
רבים ממיני היוקה מקיימים סימביוזה בדרגות שונות עם מיני עש הנקרא "עש היוקה". נקבות העש המופרות נמשכות אל הפרחים ומַטילות ביצים אחדות בתוך השחלה. הזחלים הבוקעים מהן אוכלים חלק מהביציות ומתפתחים שם עד לקראת ההתגלמות, ואז הזחלים הגדולים יוצאים מן השחלה ומתגלמים בקרקע. לאחר הגיחה, הנקבות מחפשות פרחי יוקה, שם, בתנועות ייחודיות וייעודיות, הן אוספות גרגרי אבקה מן האבקנים אל כיס מיוחד מתחת לגפי הפה. לאחר ההזדווגות הנקבות מתעופפות ומאתרות פרחים על צמחים אחרים, שהם בשלב הבשלת הצלקות, ולאחר הטלת הביצה הראשונה בשחלה, בתנועות מיוחדות, הן מעבירות את האבקה שאגרו אל הצלקות שבראש השחלה, וכך מאביקות אותן. ככלל, לפרחי היוקה אין מאביקים אחרים, ולזחלי העש אין פונדקאי אחר שעליו הם יכולים להתפתח. יש כאן תופעה נפלאה של קואבולוציה וסימביוזה ששני הצדדים נהנים ממנה. תופעה דומה אנחנו מכירים במיני הפיקוס והצרעות הזעירות המאביקות אותם.
בארץ מגדלים את היוקה בגנים והיא מרבה לפרוח. העש המאביק לא נמצא בארץ, אבל במחקרים נמצא כי דבורים וכנראה גם חרקים אחרים מסוגלים להאביק את פרחי המין הזה ולאפשר ייצור פירות וזרעים פוריים.
שימושים: מיני היוקה היו בשימוש השבטים האינדיאנים של יבשת אמריקה. את הפרחים הטריים כללו בסלט ואת הפירות בישלו. הם לעסו את העלים, התסיסו את הפירות והשתמשו בעסיס בטכסים. מהעלים יצרו חבלים, בגדים, סנדלים, מברשות לצביעה וסלים. מהשורשים הפיקו סבון, או בושלו למאכל.
הפירות היבשים והעלים שמשו את האינדיאנים גם ברפואה המסורתית. הם נכתשו לאבקה שהורתחה במים ושימשה לטיפול חיצוני בפצעים, נקעים, דלקת מפרקים ודימומים. האבקה שמשה גם כשמפו לטיפול בנשירת שיער ובקשקשת. השורשים נחשבו כיעילים לטיהור הדם, הכליות והכבד.
גם בעידן המודרני נעשים ביוקה שימושים שונים, רבים מהם ללא זיקה לרפואה: הסַפּוׂנינים בעלים ובשורשים משמשים בתעשיית הקוסמטיקה ובתעשיית הבירה והמשקאות הקלים, וחומרים אחרים שהיא מכילה משמשים כתוסף במזונות לבעלי חיים.
הסוג יוקה הוא בן העולם החדש, וכולל כחמישים מינים באזורים היובשניים של צפון ומרכז אמריקה ובאיים הקריביים. הסוג היה שייך בעבר למשפחת האגבאים, וכיום משויך למשפחת האספרגיים – בת-משפחת האגבאים. רבים ממיני היוקה וזני כלאיים שפותחו מהם משמשים כצמחי נוי, כשיחים או עצים בגנים. עמידותם לתנאי יובש ומליחות עושים אותם צמחים אידאלים לגנים באזורים צחיחים ובסמוך לחוף הים, גם בארץ.
כתב עמי זהבי (תודה לד"ר נטע דורצ'ין)
