גומא הפפירוס הוא עשב רב-שנתי גבוה של ביצות טרופיות. הוא בנוי 3 קומות, בהתאם לבית-גידולו, הביצה: שורשיו בקרקע, גבעולו במים וראשו באויר, מעל פני המים. מתחת לפני הקרקע, בבוץ, יש לו קנה-שורש זוחל, רב-שנתי. כל יתר החלקים הם חד-שנתיים, מתים כל שנה, ובשנה הבאה ילבלבו חדשים במקומם. מקנה-השורש עולים גבעולים שאינם מתפצלים. הגבעול עבה, חזק, מצולע, חתכו משולש שקודקודיו מעוגלים, והוא ירוק ומטמיע. הגבעול מגיע עד לעובי של 5 ס"מ ולגובה של 4 מ'. רקמת תוך-הגבעול לבנה, ספוגית, והיא מכילה חללי-אויר, העוזרים לנשימת חלקי הצמח השקועים בסביבה דלת-חמצן במים ובבוץ. רקמה זו עטופה בקליפה ירוקה אטומה. עליו של הצמח מנוונים. הם רחבים וקצרים, רעופים, חומים ולא ירוקים, מרוכזים בבסיס הגבעול.
גומא הפפירוס פורח בקיץ, מיוני עד אוקטובר. תפרחת בודדת, מסועפת, יפה ומרשימה נישאת בראש הגבעול. התפרחת היא סוכך פרוש בן עשרות קרניים שאורכן 30 ס"מ. קרנות הסוכך ירוקות, מטמיעות. כל הקרניים יוצאות מנקודה אחת, מחיק מעטפת של כחצי תריסר עלים, שאורכם קטן מאורך קרני התפרחת.
גומא הפפירוס נפוץ בארץ כמעט רק בשמורת החולה, מעט גם במקומות נוספים בעמק החולה ובמקום יחיד בשרון. עמק החולה הוא כיום תחום-תפוצתו הצפוני בעולם. בעבר הקרוב (ראשית המאה ה-20) היתה תפוצתו בארץ נרחבת יותר, והוא נרשם אפילו צפונה יותר, באגם אנטיוכיה בסוריה. כיום הוא צמח מוגן בארץ. מגדלים אותו גם בנוי, בגנים בשולי מים או מושקים היטב. תפוצתו העולמית של המין משתרעת בעיקר במזרח אפריקה, ומספרים שהוא מכסה בצפיפות כמעט לבדו שטחי ביצה נרחבים בסודן, בגודל של מדינת ישראל כולה ויותר. לעומת זאת הוא נכחד כליל ממצרים, שנחשבה פעם למקומו הקלאסי של הפפירוס.

מין זה חשוב מאוד לאדם משתי בחינות שאינן בוטניות טהורות: כיוצר כבול בטבע, וכחומר-גלם לנייר בידי-אדם. הצמח גדל באופן נמרץ ביותר בקיץ, כשהוא נהנה משילוב של מים רבים, חום וקרינה. בחורף מתים גבעוליו ותפרחותיו. בקיץ הבא הוא מצמיח גבעולים חדשים. כך מייצר הצמח כמות עצומה של ביומסה חדשה כל שנה, וחומר זה, השוקע במותו בתום השנה ואיננו נרקב בביצה בגלל התנאים האנאאירוביים, הופך בתהליך רב-שנים לכבול. הגומא הוא האחראי העיקרי להיווצרות הכבול בחולה. שטחי כבול נרחבים באזורים הטרופיים בעולם ובעמק החולה נוצרו על-ידו.
קני-שורש צעירים נאכלים אחרי קליה, טעמם מזכיר שקדים וריחם נעים.

גומא הוא סוג ענק, הכולל 300 מיני צמחים (יש גורסים 600 או אף 700), הנפוצים על פני כל יבשות העולם, בעיקר באזורים טרופיים וסוב-טרופיים. בבסיס הצמח יוצאים עלים שהטרף שלהם סרגלי, והנדן הוא צינור סגור. לצמח גבעול (שאינו נחשב לקנה, כי אינו חלול, וכך נבדיל בין גומאיים לבין דגניים, הדומים להם, אך הגבעול שלהם חלול), ובראש הגבעול נישאת תפרחת בודדת בדמות סוכך או קרקפת. הגבעול אינו מתפצל, חסר-עלים, והוא לרוב מצולע, עם 3 מקצועות. התפרחת עטופה בחפים הדומים לעלים. בתפרחת שיבולים אחדות, כל שיבולת מורכבת משיבוליות פחוסות, ובכל שיבולית פרחים רבים. מוצי השיבולית ערוכים רעופים בשני טורים נגדיים. הפרח קטן, חסר עטיף, אינו צבעוני. בכל פרח 3 אבקנים (לפעמים 2 או 1) ארוכים ומדלדלים כרגיל במואבקי-רוח, ועמוד עלי עם 2 או 3 צלקות, מסתלסלות לרוב. הפרי אגוזית חד-זרעית. רוב מיני הגומא קשורים לבתי-גידול לחים, והם צמחי מים עשבוניים עם קני-שורש מעובים או פקעות. קנה השורש משמש את הצמח גם לרביה וגטטיבית. במינים אחדים משמשים לאדם קנה-השורש או הפקעת כמקור לפחמימות למאכל או לחומרי מרפא. מינים אחרים מטפחים בגינות כצמחי נוי. הידועים ביותר מבין מיני הגומא הם גומא הפפירוס, ששימש מקור לנייר של הקדמונים, וגומא הפקעים, הנחשב לעתים כעשב הרע המזיק ביותר בעולם. בישראל גדלים בר 22 מינים שונים של גומא, מהם רבים נדירים ושרויים בסכנת הכחדה, כי הסובב של מים מתוקים נמצא בכל העולם, ובמיוחד בארץ, בסכנת צמצום בגלל ייבוש וניקוז, דלדול מקורות המים, שימוש-יתר וזיהום.
במשפחת הגומאיים נכללים 3,000 מינים ב-85 סוגים, בארץ 8 סוגים.

כתב מייק לבנה