עזריאל הינו חייל משוחרר, לפני תחילת לימודיו במחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, ודניאל אחיו מבוגר ממנו בשנים מעטות.
הספר חושף למטייל 90 מעיינות ומקורות מים בהרי ירושלים, אותם מכירים שני האחים וחבריהם המטיילים באופן אישי.
לרגל השקת הספר יצאנו עם עזריאל לנבי סמואל, שעל הדרך לירושלים, לשולי כביש 443 ממערב לשכונת רמות.
בסיור בן שעה וקצת, טיילנו במבצר צלבני, התפעלנו ממחצבה לאבנים אדירות מימדים, דילגנו בינות לחפירות ארכיאולוגיות של שרידי חיים שהיו כאן כבר בימי בית ראשון, שמענו סיפורי כניעה מוזרים (ואמיתיים ), טבלנו יד במעיין, ביקרנו בציון (קבר שמואל) והמשכנו למעיין נוסף- עין הילה.
איך מגיעים
ומה רואים
הנוסעים בכביש הישן 443 מרמות לכוון גבעת זאב, ל א יוכלו להתעלם משלט המורה לכוון גבעה נישאה ובראשה מבצר ועצי אורן צנובר גבוהים.
נמליץ לכם לעצור ולהיכנס למתחם שהינו מבצר שיש בו חיים:
הבסיס של האולם מהתקופה הצלבנית, ומעליו המבנה הוא ממלוכי עותמאני.
במקום נמצאו שרידים מבית ראשון, שרידים מתקופת החשמונאים, ביזנטיים, מוסלמי קדום, צלבני, ממלוכי- ועותמאני ועוד יד ההיסטוריה נטויה
בקומת הקרקע של המבצר, (ציון) קבר המיוחס במסורת לשמואל הנביא – בקומת המרתף, עליה לגג (לא לוותר) ממנו נשקף נוף למרחבים.
במקום חיות כ 20 משפחות שאינן שייכות לא לישראל ולא לרשות הפלסטינית !!!
סביב המבצר נבחין בחפירות ארכיאולוגיות בעלות ממצאים מיוחדים המעידים על תהפוכותיו וההיסטוריה של המקום.
הגבעה הנישאת לגובה של כ 900 מטר מעל פני הים, שולטת על דרך הים בואכה ירושלים. שליטה במקום היתה ונותרה בעלת חשיבות אסטרטגית.
השרידים מבית ראשון מאפשרים את ההנחה שכאן זו ה"המצפה"'- ואם זיהוי זה נכון- שמואל פעל כאן רבות. בתנ"ך מופיע בפרוש (שמואל א כח) שהוא נקבר בביתו ברמה (מזוהה באזור גבע בנימין- סמוך לישוב 'אדם'), אך כבר מהתקופה הביזנטית התפתחה מסורת ששמואל הנביא נקבר כאן. לכן הוקם גם מנזר בשם 'דיר סמואל'.
מסורת זו בסופו של יום משותפת כעת לשלוש הדתות.
מכאן ראו הצלבנים שבאו ממערב את ירושלים בפעם הראשונה, בכו וקראו למקום "הר השמחה", ועליו בנו מצודה לאחר כיבוש ירושלים.
ב- 1917 תוך כדי הקרבות בין הבריטים העולים ממעלה בית חורון לצבא התורכי
נפגע קשות הכפר והמצודה,
במלחמת השחרור התחוללו במקום קרבות עזים, הן בשל חשיבותו האסטרטגית, והן בשל יוקרתו הדתית.
ב1967 במלחמת ששת הימים נכבש המקום ע"י חטיבת הראל מידי הלגיון הירדני.
מיד לאחר מכן החלו במקום חפירות ארכיאולוגיות שטרם הסתיימו.
בשנות ה90 הוכרז המקום כגן לאומי "הר שמואל".
זיהוי המקום כמקום קבורתו של הנביא שמואל התקבל גם בקרב היהודים,למרות שבתנ"ך נכתב במפורש ששמואל חי ופעל אמנם במצפה,ששכנה כנראה באזור,אבל נקבר בביתו שברמה הסמוך לגבע בנימין
ביום מותו של שמואל הנביא החל לפי המסורת ביום כ"ח באייר – שהינו גם יום שחרור ירושלים- נוהרים למקום מאות מתפללים, מסתופפים בבוסתנים וטובלים במעיין שמצפון למתחם.
המצודה בנויה משתי קומות והיא במצב שימור ושיחזור מצוין. יש במקום איזון עדין בין יהודים למוסלמים.
בקומת המרתף ניתן להיכנס לקבר להתפלל ויש המקיימים כאן "חלקות" וסעודות מצוה .
קומת הכניסה לבניין אותה בנו הצלבנים, תוביל אתכם לאולם גבוה שהיה לסרוגין בית כנסת ומסגד פעיל, ממול ישנה גומחה, ותחת לחלון משמאלכם תבחינו בגומחה נוספת צבועה בצבע תורכיז. משם תעלו בגרם מדרגות תלול לגג המבנה.
הנוף מרהיב,
המבצר חולש על שטח נרחב. במזרח פרושה ירושלים ומרחוק רואים
את עבר הירדן, בדרום רואים את הר חברון וגוש עציון, ממערב פרושה השפלה
ומישור החוף ובצפון רואים את הרי בנימין מאלג יב ,רמאללה ועד להר בעל
חצור.
המעיינות באזור משכו מתיישבים אשר נטעו בוסתנים הקיימים עד היום. עד מלחמת העולם השניה התקיים כאן כפר יהודי קטן, ואח"כ כפר ערבי. במלחמת ששת הימים ננטש המקום, ובתיו נהרסו.
מספרים כי התושבים הערבים הבודדים שנותרו במקום שאינם שייכים לאף רשות לא לפלשתינאית ולא לישראל.
נרד מהגג ונתרשם מהחפירות. (אין שילוט)
במקום נמצאו ממצאים המתוארכים, לתקופה הפרסית, מהמאות 5 - 4 לפסה"נ, במקום נחשף ישוב , המתוארך לתקופה ההלניסטית והחשמונאית וכן שרידיו של רובע מגורים רחב, הכולל שתי שורות מבנים מצידיו של רחוב מרכזי הכולל בור מים ומקווה טהרה חצוב בסלע. המבנים נבנו באבנים גדולות שנחצבו במקום, קירות המבנים שרדו לגובה של כ - 4 מטרים ובהם חרסים,מטבעות ושאריות מזון. נחשפו גם כבשני חרס גדולים ותעשייתיים המעידים על תעשיית כלי קרמיקה מפותחת מאוד המתוארכת לתקופה הביזנטית.
נשוטט בשטח
נקיף את המבצר מכל עבריו נתרשם משיטת העבודה במחצבה, (מומלץ)
הצמחים השולטים כאן משתלבים בתפאורה, אופייניים לחורבות ומקומות נטושים:
צלף קוצני הפורח בשעות הבוקר, כתלית יהודה, מציץ סורי וטיון דביק.
נפנה לכוון צפון לאזור הבוסתנים והמעיין שנותרו כאן מהכפר הנטוש שהיה כאן עד למלחמת ששת הימים. עצי התאנה החלו להניב פרי, וכן עצי הרימון ואגוז המלך.
לאורך מסלול ההליכה , בין סלעי המקום צומח צמח נמוך שריחו והארומה שלו דומים לאזוב המצוי והוא מתאים לחליטת תה הכלמינתה האפורה
נקיף את המתחם לכוון צפון בזהירות, שכן יש הטובלים בנביעת המעיין כסגולה לחכמה.
בתוך מערה בעלת קשתות נמוכות נגלה מעיין ולידו בריכה מלאה במים .
(לא מומלץ לשתות) יעידו על הלחות וזמינות המים במקום צמחי שערות שולמית הרבים המעטרים וממסגרים את פתח המעיין.
טבלו את הידיים ומשחו את המצח (סגולה לחכמה...)
במקום שולחנות פיקניק (לא לשכוח לאסוף את האשפה ולקחת עימכם- בכניסה למתחם ישנה צפרדע לאיסוף אשפה )
האגדה מספרת כי לאחר כיבוש המצודה ע"י האנגלים, שוטטו שני טבחים בחיפוש אחר ביצים הגונות לחביתת הבוקר לאדוניהם. בעוד הללו משוטטים במטרה מאוד מוגדרת
הופיעו מולם נציגי השלטון התורכי ירושלים והגישו להם כתב כניעה בשם מושל ירושלים.
לא יתכן פסק המושל האנגלי של המצודה כי ארוע כזה לא יתועד, החזירו את "מגילת הכניעה" וערכו טקס מתועד ומחודש,
אך הסתיים זה והחזירו שוב את כתב הכניעה כי הגנרל שמעל הנ"ל החליט כי רואי לו לתעד את הטקס, וכל טורטר הלוך ושוב הכתב ארבעה פעמים עד שגנרל אלנבי בכבודו ובעצמו קיבל את כתב הכניעה מידי התורכים
מכאן המשכנו לעין הילה: מעיין בתוך מערה המסומן במפות כבור מים, אליו יורדים בדרך לא מסומנת משמאל לדרך היורדת מנבי סמואל.
בתור המערה, ישנה תעלה מתפתלת בהם זורמים המים ונאגרים (כשיש שפע מים )בבריכה קטנה , במטרה להשקות את הנטיעות במקום.
לסקרנים ולמתעניינים פרטים נוספים בספר מעיינות בהר.