אם הרגשתם חוסר יציבות בזמן האחרון, הרי יש לכך סיבה טובה. ה"קליפה" של כדור-הארץ שלנו שבורה לחלקים הנקראים "לוחות". הלוחות האלה נעים כל הזמן ומתחככים זה בזה. אלה הגורמים לרעידות האדמה. בתמונה הראשונה תראו שהלוח בדרום מערב האוקיינוס השקט נע לו מערבה ומתנגש בלוח האוסטרלי שבכלל עסוק בלהתרחק מאנטארקטיקה. במקום המפגש של הלוחות מתרומם קצה הלוח הפציפי וכך נוצרה ניו-זילנד (מסומנת בכוכבית אדומה) שעולה אט אט מהים.
לכן שרשרת ההרים במערב ניו-זילנד עולה בתלילות מהים הטסמני, שבין אוסטרליה לניו-זילנד, ויוצרת את האלפים הדרומיים. הפסגה הגבוהה ביותר היא הר קוּק 3754 מ'. ההרים כל הזמן עם הראש בעננים וכנראה קר להם כי הם מכוסים רוב הזמן בשמיכת פוך עבה של ערפילים. המשקעים יורדים במשך כ-200 ימים בשנה ומצטברים לבין 5 (חמישה) עד 8 (שמונה) מטרים (כן כן, זאת לא טעות) גשם, שלג וברד בשנה. רק לעתים רחוקות השמים בהירים ואז ראשי ההרים מבהיקים בשֵׂיבת קרחוניהם.
סלעי הגרניט והסלעים המטמורפיים, שנראים כמו עוגת שכבות של שוקולד וקצפת, יוצרים מדרונות תלולים שהיער נאחז בהם כדי שלא יישטף במפלי המים. כל המשקעים היורדים על המדרונות המערביים, הפונים אל הים, וכיסוי העננים יוצרים תנאים שהביאו להתפתחות "יער גשם" שזורמים נהרות ומפלים מכל עבר. להזכירכם, יערות גשם יש לא רק באזורים הטרופיים אלא גם בקווי רוחב גבוהים, כפי שתיארתי ממסענו "בארצות הקור" באלסקה בקיץ 2010. אחד המאפיינים של יער כזה הוא כיסוי הטחבים והחזזיות על גבי גזעי העצים. היער כולו נראה כאילו הוא זקוק באופן דחוף לגילוח ותספורת.
המייחד את יערות הגשם של ניו-זילנד זאת הנוכחות של השרכים ובעיקר עצי השרך. לפני כמאה מיליון שנה היו מקומות רבים של פני כדור הארץ מכוסים ביערות כאלה. באותם מקומות שכל עצי היער שקעו בביצות ואחר-כך כוסו בים שהשקיע מעליהם שכבות גיר או חול, הפכו שרידי היערות האלה לחומרי הדלק – פחם, נפט וגז – שאנו מנצלים כיום לתעשייה, תחבורה ועוד. אותם מוצאים במעבה האדמה מתחת לאותן שכבות. בניו-זילנד מדרונות ההרים רק הולכים ועולים ולא התכסו בים, והיערות האלה שרדו עד לימינו אלה.
גזעי עצי השרך דקים, גבוהים ובלתי מסועפים ובראשם נישאת מטרייה רחבה של עלים ענקיים, מנוצים מספר פעמים. היער נראה כמו קהל אנשים שעומד ופורש מטריות שיגנו עליו בפני הגשם. בין עצי השרך מבחינים לפי "חצאית" העלים השמוטים לאורך הגזע. הם משתייכים לכמה מינים של Cyathea שאת ליבת הגזע שלהם היו המאורים אוכלים. ולכמה מינים של Dicksonia שעצתה קשה יותר. מהעצה של עצי השרך מכינים כלי קישוט מחוטבים. מלווים אותם הרבה מינים של שרכים נמוכים ומטפסים כמו זה שנקרא כאן "לשון הכלב" Phymatosorus pustulatus, שעליו המחולקים לאונות מבריקים מאוד. או שרך "כפות הדקלים" או בשמו המאורי Kiokio ששמו המדעי Blechnum novae-zelandiae . עליו שימשו את המאורים לתיבול תבשילים שהיו מכינים על אבנים לוהטות המונחות בתוך בור שלאחר שהכניסו את הירקות והבשר פנימה, כיסו הכל באדמה וכך יצרו תנור. הבישול אטי ונמשך כארבע שעות עד שהתבשיל מוכן לאכילה.
אל השרכים נוספו עצים מכוסי זרע שמכסים את רוב השטח. העץ השולט הוא Mountain beech (Nothofagus solandri var cliffortioides), עץ זקוף שעליו, בצבע ירוק כהה, קטנים, כגודל ציפורן, ושפתם משוננת. יחד איתו ישנו גם אחיו Silver beech (Nothofagus menziesii) שקליפתו בהירה יותר, בעיקר בעצים הצעירים לפני שהם מתכסים בשעם ואפיפיטים. מלווה אותם גם Podocarpus totara, שהמקומיים מכירים אותו רק בשם המין שנגזר מהשפה של הילידים המאורים. זה מחטני שעליו באורך 2 ס"מ קשים ומחודדים בקצה. פריו אצטרובל בן שני קשקשים בצבע אדום, שכל אחד מהם נושא זרע בודד. עצתו קשה ועמידה בפני ריקבון. הוא שימש את המאורים לייצור סירות ולחיטובי העץ המפורסמים שלהם. את המתיישבים הלבנים הוא משמש לייצור עמודי גדרות לשטחי המרעה. עץ קרוב לו, שגם הוא אנדמי לארץ זאת, ידוע בשמו המאורי Rimu מייחד גם הוא את היערות האלה. שמו המדעי Dacrydium cupressinum. מחטיו הקצרות נישאות על ענפים דקים וגמישים, שְמוּטִים כלפי מטה. הוא מגיע לגובה רב ובולט מעל לחופת היער. גם הוא נוצל רבות לתעשיית העץ והמתיישבים האירופאים כינו אותו בשם "אורן אדום".
המדרונות המזרחיים של שרשרת ההרים נמצאים ב"צל הגשם". אותן רוחות שעלו מהים והמטירו את משקעיהם על המורדות המערביים מגיעות לצידם השני של ההרים כשהן שחונות וכמות המשקעים שם היא קטנה הרבה יותר. המדרונות חשופים מעצים ומכוסים צומח עשבוני. שכשהיינו שם בסוף הקיץ היה יבש ברובו. בכמה מקומות יש חברת שיחים או עצים נמוכים שגזעיהם מפותלים מהמין Discaria toumatou עוד צמח אנדמי לאזור שידוע כאן בשמו המאורי Matagouri. יש לו קוצים קשים וחדים ששימשו את המאורים כמחטים ליצירת כתובות קעקע. הוא מקבע חנקן באמצעות סימביוזה עם חיידקים מהסוג Frankia ויכול להתקיים על קרקעות עניות. הצמח מאריך ימים מאוד וקליפתו מכוסה לרוב בחזזיות שטוחות.
יש שרכים המותאמים לבתי גידול יובשניים והם מלווים את השיחים באזור זה כמו Polystichum vesitum שעליו קשים ומגעם קוצני. ומין של אברנית Pteridium esculentum שהמאורים היו אוכלים את קני השורש הבשרניים שלו.
אחד הצמחים הניו-זילנדים הנפוצים ביותר בטווח רחב של בתי גידול הוא "עץ הכרוב" Cordyline australis המוכר אולי לחלקכם מהגינון במערב אירופה. המאורים השתמשו לצרכים רבים. למאכל – קני השורש, קודקודי הצמיחה, לסיבים – העלים, לרפואה וכעץ לבניין ולבעירה. המתיישבים האירופאים כינו אותו "עץ הכרוב" כי בישלו את עליו כירק. מהסיבים שהפיקו מהעלים עשו חבלים שהיו עמידים במיוחד ושימשו לקשירת עוגנים לסירות בים, סלים ועוד. הוא צמח חד-פסיגי קרוב לאספרג.
צמח סיבים אחר הוא ה"פשתה הניו-זילנדית" Phormium tenax. זה צמח חד-פסיגי שאיננו קרוב כלל לפשתה, אבל נקרא כך כי מעליו הכינו סיבים ששימשו גם הם למקלעות וחבלים. הוא גדל בבתי גידול לחים בקבוצות גדולות וצפופות של עלים זקופים כחרבות בצבע ירוק אפרפר באורך כ-2 מ'. צמח סיבים אחר שמופיע על מדרונות הגבעות בכתמים הוא Toetoe ובשמו המדעי Cortaderia richardii שקרוביו מצויים בגינות גם בארץ. בשיבוליו הגבוהות המקושתות הוא מקשט את הנוף.
חלק ממי הפשרת השלגים בראש ההרים זורמים גם לצידה המזרחי של פרשת המים והניו-זילנדים אוגרים אותם באגמים ומשתמשים בהם לייצור חשמל בתחנות כח הידרואלקטריות ולהשקיית שדות המרעה. האגם שבתמונה, שמו המקומי (נא לא לצחוק) פּוּקָאקִי, אבל למרות זאת, מימיו צלולים וטובים מאוד. אי אפשר לתאר את נופי ניו-זילנד מבלי להזכיר את חלקות המרעה המלאות בכבשים. על כל ניו-זילנדי (4.5 מיליון יש כאלה) יש במדינה 10 כבשים. לא פלא שפליטת הגזים מקיבותיהן של הכבשים מזיקה יותר לאיכות האוויר מאשר פליטת גזי המכוניות. בשולי חלקות המרעה נטועים שוברי רוח מאורנים וברושים מיובאים הגזומים כשדרות ישרות בגובה כ-10 מ'. לא ראיתי את המכונה שמגיעה לגזום כל-כך גבוה.
עד לבוא האירופאים לא היו בניו-זילנד דבורים ואת ההאבקה של הצמחים עשו הרוח או עשים. לכן כנראה הצומח המקומי איננו צבעוני. הצמחים הצבעוניים שנראים בנוף כולם צמחים פולשים מיובאים. אספתי רק כמה דוגמאות בולטות. מין הפֶּרַע Hypericum perforatum שמקורו מאירופה והוא מוכר כצמח פולש בהרבה ארצות. הוא מתרבה גם באמצעות זרעים וגם באמצעות קני שורש. כאן הוא נפוץ בעיקר בשדות מרעה שאינם מטופלים כהלכה וצובע את השטח בצהוב בהיר. במונה הבאה תראו מין של עכְנָאי Echium vulgare שזוכה לביקור של דבורת Bombus lapidaries, שגם היא כאמור, הובאה לכאן ע"י האירופאים. בצידי הדרכים ישנם גם מיני תורמוס בצבעי כחול, תכלת, וורוד ולבן, שגם הם זרים שהתאזרחו כאן. המקומיים מספרים שאת צמחי הבוצין הביאו הנה האירופאים כתחליף לנייר טואלט. גם אם כבר הם לא דרושים לשם כך בימינו אלה, המינים Verbascum tapsus, V. virgatum פורחים עדיין במקומות רבים. מדריך התיירים התפעל כשהראיתי לו שקיטום קצות האבקנים גורם לנשירת הכותרת תוך פחות מדקה. ממש כמו הבוצינים שלנו. הצמח הפולש האחרון שאזכיר מוצאו מדרום-אפריקה והובא לכן לצרכי גינון וגם אותו ניתן למצוא מקשט את שולי הדרכים הצרות ושמו Kniphofia uvaria.
לאחר מסע בן 200 ק"מ מהחוף המערבי מגיעים לחוף המזרחי של האי. יצאנו להפלגה קצרה במפרץ שבקצהו יושבת העיר דונידין, העיר השנייה בגודלה באי הדרומי. ליד סלעי החוף ראינו הרבה אצות חומיות ענקיות מהסוג Nereocystis luetkeana שלכל אחת קבוצת סרטים באורך כמה מטרים. מעליהן על הסלעים ישבו והתחממו כלבי-ים, כמו חרדונים אצלנו. אבל האטרקציה שלשמה הגענו לכאן היא מושבת הקינון של ציפורי אלבטרוס. אלו הציפורים עם מוטת כנפיים הגדולה ביותר 3.5 – 4 מ'. ממש מזל"ט קטן טס לו מעל הגלים וצולל לצוד דגים. על צלע תלול של גבעה הפונה לים ישבו הגוזלים (אלה שנראים עם הראש הלבן בעשב) וחיכו להוריהם שיבואו להאכיל אותם. אפילו בצלמה פשוטה כמו שלי אפשר היה לצלם אותם ממרחק של כמה מאות מטרים.
צפונה יותר קרוב לחוף המזרחי נמצאת העיר כריסטצ'רץ' שעדיין המומה מרעידת האדמה שפקדה אותה לפני שנה. במרכז העיר עדיין עומדים בניינים סדוקים וכל השטח חסום. השטחים הפתוחים של הגן הבוטני לא נפגעו ולציון יום השנה התקיימה תערוכה מיוחדת. הצגתי כאן שניים מסידורי הפרחים שהוצגו בה: "תקומה מההריסות" ו"חלון ההזדמנויות".
עד כאן בחטף על צומח האי הדרומי של ניו-זילנד ועוד.
לכתבות קודמות של פרופסור עמרם אשל