עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ
כמי שחי וגדל בגליל, כל הזדמנות לטייל ולצלם בנופי המדבר הם חגיגה עבורי. לא פעם נדרשת מצלם הטבע מסירות נפש כדי להפיק את התמונה הרצויה, פעם זה לזחול על הבטן בעקבות שממית ביישנית שחמקה, ופעם זה לחטוף דקירות מקוציה האימתניים של שיטת הסוכך בבואך לצלם מקרוב את כדורי הפריחה הצהבהבים. בידיים זבות דם התבוננתי בצג המצלמה ונהניתי שלפחות היה שכר לעמלי.
המטייל במדבר הישראלי, במדבר יהודה או בנגב, פוגש, בעיקר בערוצי הנחלים, שני מיני שיטה: השיטה הסלילנית [ Acacia raddiana] בעלת הגזע הגבוה יחסית, ותרמילי הזרעים המסולסלים, ובאותם נופים פוגש הוא את שיטת הסוכך [ Acacia tortilis ] שאין לה גזע מרכזי, אלה ענפיה יוצאים מן השורשים, מתקשתים ויוצרים מעין סוכך.
מדריכי הטיולים עומדים ליד עצים אלו ומסבירים כי זו השיטה ממנה לקחו בני ישראל קורות לבניין המשכן.
לכאורה דבר פשוט הוא – בהיותם במדבר השתמשו בני ישראל בעצים המצויים בו (השיטה הסלילנית ושיטת הסוכך גדלות גם במדבר סיני). כך גם כתוב בפרשתנו אודות המזבח (שמות ל, א): 'וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ, מִקְטַר קְטֹרֶת; עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ'. עיון בפירוש רש"י במקום אחר (שמות כה, ה) משנה את התמונה: 'ועצי שטים. ומאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים'. כלומר, עצי השיטים מהם נעשה המשכן, הובאו על ידי יעקב אבינו כשירד למצרים, ופועל יוצא מזה הוא, שמארץ ישראל הביאם. אל תתמהו על הלשון 'ארזים' ולא שיטים, מפני ששני אלה מתחלפים ביניהם תדיר בדברי חז"ל, משום שלשיטתם עצי השיטים למיניהם נכללו בקבוצה גדולה של 'מיני ארזים', שהממעיט במניינם מונה אותם במספר שבע, על פי הפסוק הידוע (ישעיהו מא, י"ט) 'אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה, וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן; אָשִׂים בָּעֲרָבָה, בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו.'
בהמשך דבריו מצטט רש"י מפיוט שחיבר רבי שלמה הבבלי: 'טס מטע מזורזים, קורות בתינו ארזים', ומצרף הסבר 'שנזדרזו [בני ישראל] להיות מוכנים בידם מקודם לכן'. הכל טוב ויפה, אך הלא עצי שטים גדלים במדבר סיני, מדוע היה צורך להביאם אליו? אבן עזרא שהבחין בקושי הזה מוסיף ומקשה – בני ישראל ביקשו רק לצאת ולזבוח, ואיך יתרצו את העובדה שהם לוקחים עימם קרשים רבים? ומגיע למסקנה ש'היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים'.
הקושי מתחדד עוד יותר כשמדקדקים בפסוק שהבאנו מישעיהו, מפני שבפסוק זה מונה הנביא את העצים אותם ישתול הקדוש ברוך הוא במדבר לעתיד לבוא, כשיפריח את השממה. וכדי להדגיש את הפלא, רובם של העצים הם עצים שאין דרכם לגדול במדבר, להיפך הם מייצגים עצים צפוניים (עצי מחט כארז וכברוש). אלא שבפסוק זה ישנו חריג אחד, עץ השטה, מפני שהוא גדל במדבר, ומה טעם, ומה פלא בזה שיובא למדבר? מכאן שישנו עץ שיטה נוסף, ושדווקא הוא זה ששימש לעשיית קרשי המשכן, המזבח, הארון, השולחן ועמודי הכפורת והמסך.
ואכן, יכול המטייל בנופיה הקסומים של ארצנו, לפגוש פה ושם בגליל, בעמק הירדן העליון, בהרי יהודה, בשרון ובשפלה ובעמק הירדן, חורשות קטנות של עצי שטה גבוהים מאוד (עד 30 מטר) היא השטה המלבינה [ Faidherbia albida ]. חורשה יפה במיוחד, היא החורשה שבנחל תבור, מומלץ. עץ זה שונה מאחיו בעיקר בכך שיש לו גזע מרכזי גבוה, ממנו ניתן ליטול קורות ארוכות. ייתכן גם כי הביטוי 'עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים' ופירושו אצל חז"ל (סוכה מ"ה, ע"ב): 'עומדים - שעומדים דרך גדילתן' מכוון להורות שמדובר בעץ זה, ולא בעצי השטה המדבריים, מהם יקשה להוציא קורות ארוכות וישרות (אף שהבדווים יושבי מדבר סיני, שלא עומדות בפניהם אפשרויות רבות אחרות, יודעים לנצל גם את אלו).
סימן נתנו הבוטנאים להבדיל בין השטה המלבינה לאחיותיה, בשונה מהן בסיסם של קוצי השטה המלבינה (שאורכם הוא עד 4 ס"מ) מעובים. קוצים אימתניים אלו, שנועדו למנוע מבעלי חיים לאכול את פירותיה, יכולים להיות מטרד לא קטן גם עבור מי שיבקש בסך הכל לצלם את שיבוליות הפריחה השופעת.
פורסם לראשונה במוסף השבת של 'מקור ראשון'. רפאל מלכא – איש צפת, הוא מדריך טבע וטיולים, צלם טבע ומרצה מבוקש בנושאי טבע הארץ במקורות ישראל. להזמנות - נייד: 050/4125700 rvitelco1@walla.com