אברי הפרח מונים כולם כפולות של 3: יש בו 6 עלי-עטיף, מהם 3 חיצוניים ו-3 פנימיים, הניצבים חליפות; 3 אבקנים; ו-3 עמודי עלי, שטוחים ורחבים כעלי-עטיף. השחלה תחתית, מחולקת ל-3 מגורות, כל אחת מהם מכילה כ-60 ביציות.
מבנה הפרח מוזר ומיוחד: בסיסו עטוף בחפה (עלה חופה), העוטף כליל את הפרח בעודו בניצן. הפרח עצמו מחולק באופן ראדיאלי ל-3 חלקים זהים, הניצבים בזויות של 120 מעלות זה לזה. כל חלק כזה כולל עלה-עטיף חיצוני אחד, עלה-עטיף פנימי אחד, אבקן אחד ועלי אחד. מבחינת ההאבקה מְתַפְקֵד כל חלק כזה כמו פרח נפרד. עלה-העטיף הפנימי זקוף, צבעוני, תכופות מצוייר, והוא מתנשא כדגל מעל לפרח, עד כי יש סבורים שהוא מְתַפְקֵד כשלט המזעיק את המאביקים מרחוק במראהו הבולט; עלה-העטיף החיצוני פרוש אחורנית, אופקי פחות או יותר, מקושט לעתים קרובות בדגם של עורקים וכתמים, חלקו הקרוב לבסיס קעור בדמות חצי צינור, חלקו הרחוק משוטח, מעין שפית; עמוד-העֱלי שטוח ודק, דומה לעלה-כותרת, מקביל במיקומו לעלה-הכותרת החיצוני אך קעור, כך שהוא יוצר גג של מנהרה, שעלה-הכותרת החיצוני הוא רצפתה – זו מנהרת-ההאבקה. מתוך תקרת המנהרה (עמוד-העלי) צומחת הצלקת בצורת בליטה רחבה ושטוחה. האבקן צמוד לתקרת המנהרה, מעט עמוק יותר בתוכה. במינים רבים מבשיל האבקן תחילה, והצלקת קולטת אבקה רק מאוחר יותר באבקה שהובאה מפרח מבוגר יותר, וכך נמנעת האבקה עצמית, או לפחות מצטמצמים סיכוייה, וגוברים הסיכויים להאבקה זרה. פרח אחד פורח בין יום אחד (שעות ספורות בצהרון מצוי) לבין שבוע (4 ימים באיריס הדוּר).
הפרח שימש מקור השראה לעיצוב דגמי עיטור.
לפי פרשנותו של עזי פז, כי ה"שושן" הנזכר בתיאור מקדש שלמה (מלכים א' פרק ז') הוא בעצם איריס, הרי מתחיל השימוש בפרח האיריס כדגם עיטורי בישראל כבר בתקופת המקרא. לימים הוא מופיע גם בסמלי שושלות מלכי פרס והאיסלם, בסמלי מלכי צרפת ואנגליה בימי הביניים, וגם בסמל תנועת הצופים ובסמלה של החברה להגנת הטבע בישראל.
מינים רבים הם נדירים, יוצרים אוכלוסיות מעטות, קטנות ומבודדות, וגדלים בתחום מצומצם. לכן הם רגישים מאוד להרס בית-גידולם בעקבות פיתוח, ומינים אחדים שרויים בסכנת-הכחדה. יתרה מזו, מכיוון שמינים רבים אטרקטיביים לקטיף ולעקירה והעתקה לגינות – מחמירה עוד יותר הסכנה להישרדותם.
המיון של האיריסים שנוי במחלוקת ובלבטים, ר' ערך משפחת האיריסיים. את מיני הסוג מאגדים לקבוצות (סקציות). הסוג איריס כה מיוחד ושונה מיתר הסוגים במשפחה, והוא כה מגוון בתוכו, עד שחלק מן החוקרים רואים בו משום משפחה בפני עצמה, ומעלים את הסקציות שבתוכו לדרג של סוגים נפרדים. להלן מיון לפי המערך הישן:
מן הסקציה קסיפיום גדלים בארץ איריס הסרגל ואיריס הלבנון. אלה צמחים שאיבר-האגירה שלהם הוא בצל, לעליהם חתך דמוי ריבוע או צלב, והם פורחים בעיצומו של חורף.
מן הסקציה יוּנוֹ גדלים בארץ איריס ארצישראלי ואיריס טוביה.
מן הסקציה גִינַנְדְאִירִיס גדל בארץ הצהרון המצוי, שנקרא בעבר בשם איריס מצוי.
מן הסקציה איריס גדלים בארץ מינים רבים, המתחלקים לקבוצות-משנה:
אפוגון (חסרי זקן): איריס ענף ואיריס הביצות;
פוגונאיריס (נושאי זקן): איריס ארם נהריים;
אונקוציקלוס: 9 מינים, ר' להלן ערך נפרד לאיריס אונקוציקלוס.
במינים רבים מתרחשת רביה וגטטיבית נמרצת, כלומר פרטים חדשים מנצים מניצנים המתפתחים על איבר-האגירה התת-קרקעי. פרטים אלה לא נוצרו ברביה מינית, ולכן הם זהים לחלוטין מבחינה גנטית לפרט המקורי וזה לזה. מבחינה עיונית קשה להחליט אם קבוצה כזאת מהווה פרט אחד או פרטים נפרדים, אבל אפשר כמובן לנתק ביניהם ולשתול כל חלק כזה בנפרד ולקבל צמחים נפרדים. לכל הקבוצה שפרטיה זהים קוראים בשם קְלוֹן. כל פרט בתוכה ייקרא נצר. לעתים קיים מנגנון מופלא של עקרוּת-עצמית בתוך הקלון, היינו האבקה פוריה ויצירת זרעים אינה יכולה להתרחש בין פרטיו, אלא רק בין פרטים שונים מבחינה גנטית. מבחינה אקולוגית אחראית התופעה של רביה וגטטיבית ליצירת נוף-פריחה עם גושים גדולים של צמחים. לעתים אפשר להבחין כי גוש כזה הולך ומתפשט מן המרכז החוצה, ובעוד המרכז מזדקן ומת, נותרת סביבו טבעת של צמחים צפופים, שקוטרו יכול להגיע למטרים אחדים וגילו – למאות שנים.
קבוצת אִירִיס אוֹנְקוֹצִיקְלוּס
קבוצה הכוללת מינים אחדים, מהיפים והמפוארים באיריסים ובפרחים בכלל. אלה גיאופיטים רב-שנתיים עם קנה-שורש מעובה ומסועף בעומק לא-גדול בקרקע.
קבוצה זו נחשבת כסקציה (יחידת-מיון שבין מין לסוג) בתוך הסוג איריס, ואולי תופרד לסוג עצמאי. מוצעים לקבוצה זו שמות עבריים יפים: איריסי ההיכל (הצעת אבי שמידע), על שום מבנה הפרח, המזכיר היכל מפואר; או איריסי השושן (הצעת עֻזי פז) מתוך הסבר מנומק כי איריס מקבוצה זו הוא-הוא השושן הנזכר במקרא בין עיטורי מקדש שלמה (מלכים א' פרק ז').
ידועים 33 מינים בקבוצה זו, וכולם גדלים רק ברצועה צרה בין הנגב בישראל לבין דרום טורקיה והלאה צפון-מזרחה עד להרי הקווקז. כל אחד מן המינים גדל בתחומי רצועה זו בשטח מצומצם עוד הרבה יותר. מעניינת השאלה מהם מרכיבי ההתאמה האקולוגית המדוייקת של מיני האיריס לאזורי גידולם המצומצמים כל-כך, ומדוע אין הם גדלים באופן טבעי גם באזורים אחרים, שתנאיהם נראים בעינינו דומים. שאלה זו נותרה במדה רבה בלתי פתורה עד כה. מכל מקום עובדה היא כי כל מין של איריס אונקוציקלוס גדל בתחום גיאוגרפי מצומצם, וכל הקבוצה של איריס אונקוציקלוס מצומצמת אף היא בתחום עולמי לא-גדול, ברצועה צרה לאורכה של אסיה הקטנה, עם שלוחות צרות דרומה לארץ-ישראל ולאירן וצפונה לקווקז. גם בתוך תחום התפוצה של המין מפוזרים הפרטים לא באקראי, אלא בכתמים מרוכזים, באוכלוסיות צפופות במקומות מסויימים מעטים בלבד.
מחלקים את המינים בארץ לתת-קבוצות אחדות: לאחת יש פרח כהה מאוד, ללא הבדל ניכר בצבע ובדגם בין עלה-עטיף חיצוני לבין עלה-עטיף פנימי, ועם "זקן" צהוב בבסיס עלה-העטיף החיצוני. אליה שייכים איריס הגלבוע, שחום, ירוחם, הארגמן. המעברים בין מינים אלה רצופים, ואולי ראוי לקרוא לכולם בשם אחד, איריס שחום. אירוס הנגב דומה מבחינות אחדות לקבוצה זו, אך נחשב כקבוצה בפני עצמה. קבוצה אחרת היא עם פרח בהיר בעיקרו, והבדל ניכר בדגם בין עלה-העטיף הפנימי לבין עלה-העטיף החיצוני. אליה שייכים איריס נצרתי, הדור, החרמון, וסט.
הצמח מתרבה ברביה וגטטיבית נמרצת, כך שנוצר גוש-צמחים (קְלוֹן) ובו פרטים רבים הזהים גנטית כליל זה לזה, שייקראו במונח נצר, נצרים. כל נצר מצמיח רק עמוד-פריחה אחד בכל שנה, ולפעמים בכלל לא. כל עמוד-פריחה מצמיח רק פרח אחד, וזו אחת התכונות המבדילות את קבוצת האונקוציקלוס מקבוצות אחרות, שבהן יש תכופות 2–10 פרחים על כל עמוד-פריחה. המונח "פרט בודד" מביך כאן: האם כל גבעול-פריחה עם עליו (נצר) והקטע המתאים מקנה-השורש – הם פרט (ואכן, אפשר לנתקו מאחיו ולשתלו בנפרד והוא ישגשג), או שכל הקלון יחד הוא "פרט בודד"?
בהאבקה מתקיימת עקרות-עצמית, היינו עֱלי שהופרה באבקה של אותו פרח – לא יעשה זרעים פוריים. וזה חל גם על כל פרחיו של הקְלוֹן, אפילו הופרדו הנצרים.
בטבע מבודדים מיני איריס אלה במרחב, כמעט שאין שני מינים גדלים בקרבת מקום, ואין הרבה סיכוי להאבקה הדדית בין מינים. בהאבקה בידי אדם נוצרים בני-כלאיים פוריים, מה שמרמז על אפשרות שזו קבוצה צעירה, שהפרדתה למינים טרם הושלמה. בטבע מעטים בני הכלאיים. מכאן נובעת סכנה בטיפוח בידי אדם: בני-כלאיים עלולים לפרוץ את מחסומי-הבידוד (הבלתי-מושלמים, כאמור) שבין המינים, ולהשמיד כך במשך הזמן את ייחודם של המינים הקיימים.
לא כל פרט פורח כל שנה. פרט יוגדר לצורך זה כגוש-עלים היוצאים מנקודה אחת ועוטף גבעול-פריחה אחד (נצר), ואילו קְלוֹן כולל פרטים אחדים (2–40) העולים מקנה-שורש אחד, אך גם אם יופרדו הם עדיין דומים זה לזה בכל, שייכים לאותו קלון, ומתנהגים בהתאם (היינו אינם מסוגלים להפרות זה את זה).
פרח בודד של איריס הדור פורח 4–5 ימים, וקבוצה (קְלוֹן, שהיא כאמור בעצם צמח אחד) – כ-3 שבועות. כלל האוכלוסיה במקום אחד פורחת עד 6–5 שבועות, וכלל האוכלוסיות של המין – כ-8 שבועות. תהליך פתיחתו של הפרח נמשך שעות רבות, קרוב ליממה. רוב הפרחים מתחילים להיפתח בשעות הלילה, אחרים בשעות-יום שונות. הפרח נותר פתוח ואינו משתנה יום ולילה, שמש וסגריר. ההאבקה מתרחשת כנראה במידה שוה בפרחים בני יום ובני ארבעה ימים.
לגבי מבנה הפרח ר' לעיל בתיאור הסוג. בסקציה אונקוציקלוס עלה-העטיף הפנימי (ה"דגל") גדול, רחב וזקוף. יש כתם כהה בבסיס עלה-העטיף החיצוני והוא קטיפני ונושא שערות. כך נוצר בכניסה למנהרת-ההאבקה פתח כהה, אולי חיקוי לחור בקרקע, הפונה לאינסטינקטים של הדבורה-הזכר המאביק, הנמשך לחורים בקרקע שהדבורה-הנקבה מסתתרת בהם.
תעלומת ההאבקה של האיריס ההדוּר והנצרתי פוענחה בידי החוקר הישראלי המחונן יריב עברי מאיילת השחר. הפרח אינו מייצר צוף. שנים רבות לא הצליחו הצופים לראות כל מאביק מגיע לפרחים. והנה מצא יריב כי בשעות דמדומי-ערב באים לפרחים זכרים של מינים אחדים של דבורי-בר, הנמשכים לפרח כי הם מוצאים בו משום מקלט-לילה. זכרי-דבורים אלה הם האחראים להאבקת האיריסים. אולם "עבודתם" בהאבקה אינה מושלמת, ופרחים רבים נותרים בלתי-מואבקים. בתצפיות באיריס הדור נמצא כי בשנה מסויימת מעלים רק 30% מהפרטים בתוך הקְלוֹן עמוד-פריחה. מתוך פרחים אלה – רק 15% עושים פרי, משמע שההאבקה איננה יעילה ביותר.
הפרי דמוי פלך, מחולק לאורכו ל-3 מגורות. הזרע גדול, חום, עטוף בקליפה מחוספסת קשה, וצמוד אליו גופיף שומני לבן, שנמלת הקציר אוכלת אותו (ואינה מסוגלת לפצח את הקליפה הקשה המגינה על יתר הזרע), וכך מפיצה את הזרעים למרחק בינוני. הזרע עצמו אינו נאכל בפי הנמלה, בזכות קליפתו הקשה. קליפה זו אחראית גם לפיזור הנביטה עם הזמן: רק חלק קטן מן הזרעים נובטים בשנה הראשונה, ורובם ינבטו בהדרגה במשך השנים הבאות.
במינים של קבוצה זו מבחינים בתופעה אקולוגית בולטת: הצמחים נוטים לגדול בריכוזים, בשטחים שגודלם אינו עולה על 1–2 קמ"ר, לרוב הרבה פחות. במילים אחרות: דגם הפיזור המרחבי של המין אינו אחיד, אלא כתמי, בקבוצות. איך נוצר ריכוז כזה? אם מפני שרק במקומות מוגבלים שוררים התנאים המתאימים (מיקרואקלים, או תנאים מיקרו-קרקעיים), או מפני שתפוצת הזרעים מוגבלת למרחק קטן? כל חובב איריסים מכיר כמה ריכוזים כאלה, ובשטח שביניהם לא גדל אף פרט אחד. מספר הריכוזים של מין יכול לנוע בין 6 תריסרים ומטה (איריס הדור, איריס הארגמן, איריס הגולן) לבין פי עשרה מזה (איריס נצרתי, איריס שחום), אולם אף מין מקבוצה זו אינו גדל באלף או יותר מקומות בעולם כולו.
השילוב בין היותו פרח מפואר, מין נדיר וצמח אנדמי – עושה את האיריס (כל אחד ממיני איריס אונקוציקלוס) למועמד חשוב להגנת הטבע.
כתב מייק לִבְנֶה