השערות בצורותיהן השונות מתפתחות מהאפידרמיס שהוא רקמת התאים החיצונית של העלים והגבעולים העשבוניים. אפידרמיס הוא המייצר את השערות - טריכומות (trichomes, מילה יוונית שמשמעותה שערות) שעל אברי הצמח. יש שערות שהן בליטה של תאי האפידרמיס, אך בדרך כלל הן עשויות מתא אחד או כמה תאים, הצומחים על-גבי האפידרמיס. אחת החלוקות בין סוגי השערות מבחינה בין שערות שאינן בלוטיות ושערות בלוטיות.
השערות שאינן בלוטיות
בהתפתחותן הן עשויות תאים חיים, אך הן מתות בסיום ההתפתחות ומהוות כיסוי חיצוני שאיננו חי, בדומה לשעם המכסה את האברים המעוצים. הן יכולות להיות בעלות מבנה מורכב או פשוט ולעיתים נמצא על צמח אחד כמה צורות של שערות. יש והן רכות ועדינות או קשיחות ודוקרות. אחרות - ארוכות או קצרות, מקורזלות, ישרות או מסועפות.
למשל, לצמר מפוצל, כמה נעים ללטפו כשהוא פורח באביב, יש שערות לבנות, ארוכות, מפותלות ורכות למגע, המכסות את רוב חלקי הצמח וניכרות סביב דורי הפרחים לפני הפריחה. כמוהו צמחים אחרים המכוסים שערות המגנות עליהם בפני תקיפה של חרקים. כיסוי צפוף של שערות משפיע על הצמח בדרכים נוספות, הוא מחזיר חלק מקרינת השמש ומונע התחממות יתר של הצמח בימי הקיץ. בנוסף לכך, מעטה השערות מקטין גם את התקררות הצמחים בשעות הלילה ומפחית את איבוד המים לסביבה. לפיכך, לצמחי האזורים החמים והיבשים, צמחי המדבר, יש יתרון אם הם מכוסים בשערות. אכן לרבים מצמחי המדבר, רבים מהם נושאים שמות מין כמו: "שעיר", "צמיר", "מלבין", שעירים יותר ממינים קרובים אליהם, החיים באזורים לחים יותר. בצמחים בהם צדו העליון של העלה ירוק וצדו התחתון לבן, האפידרמיס התחתון של העלה, בו נמצאות הפיוניות, הוא המכוסה שערות, המקטינות את התאדות המים למשל בעצי הזית או בשיחי מתנן שעיר. גם בין צמחי חוף-הים רבים הצמחים השעירים, למשל חבלבל החוף, ציפורנית בשרנית ועוד. ניתן לראות שבין השערות שעל עלי צמחי חוף-הים נלכדים גרגרי חול ורסיסי מלח הנישאים ברוח. ניתן להניח שכיסוי השערות מגן על העלים בפני פגיעה ישירה של גרגרי החול העלולים לפצוע את הרקמה, או בפני גרגרי המלח העלולים להזיק לה. מכאן אנו למדים שכיסוי השערות משפיע על הצמחים ביותר מדרך אחת והתאמתו של כל מין ומין לבית הגידול שלו מתבטאת בין השאר בצפיפות, באורך ובצורת השערות שלו.
אם נמשש בשלהי הקיץ הלקט של צמח הכותנה, המכיל "צמר גפן", נמצא שסיבי הכותנה הלבנים והארוכים, הם כיסוי של קליפות הזרעים שבו. סיבי הכותנה ארוכים ומפותלים, מקובצים רק סביב הזרעים בהלקט ונוצרו באפידרמיס של הזרע. באבות הבר של הכותנה היו סיבים אלה, ככל הנראה, חלק ממנגנון ההפצה של הזרעים. האדם למד שחוזקן ואורכן של שערות הכותנה שווים הון. אפשר לייצר מהם חוטים לאריגת בדים, או להשתמש בהם לצרכים רפואיים. גם זרעי פתילת-המדבר הגדולה עטויים שערות ארוכות ודקות, המסייעות בהפצת הזרעים ברוח. כפי ששמו של הצמח מעיד עליו, ניתן להכין משערות אלו פתילים, ששימשו בעבר להצתה. שערות של זרעי עצים טרופיים כמו הבומבקס (Bombax), הצייבה (Ceiba) והכוריזיה (Chorisia), הידועים כצמחי קאפוק (Capok) שימשו בעבר לייצור חומרי בידוד למקררים ומתקנים דומים.
משפחת הזיפניים כוללת סוגים רבים שרובם עוטים זיפים על חלקי הצמח השונים - גבעולים ועלים. הזיפים הם טריכומות קצרות ונוקשות. לעיתים הן ארוכות יותר, אך אז הן פחות זיפניות. מיני הזיפניים גדלים בבתי גידול שונים ולמרות זאת רובם מצוידים בשערות זיפניות שאינן נעימות למגע, לדוגמה: לשון שור, לשון פר, סומקן, עכנאי ועוד. השערות הזיפניות מגנות על הצמח מפגיעות מזיקים שונים, כמו ליחוך ע"י אוכלי עשב או כרסום ע"י חרקים.
בשונה מהם בוצין מפורץ ולשישית הצבעים עוטים שערות כוכביות. הן קטנות ובהירות, מרקמן קשיח ושורט והן מורכבות משערות משנה, המסתעפות מבסיסן ככוכב. הן צמודות לעלים, לגביע ולגבעול ואינן נעימות למגע. שערות אלו מגינות על רקמות הצמח בדרכים שנזכרו לעיל. הן בעלות שטח פנים גדול וע"י כך נוצרת כסות סבוכה יותר מאשר זו שיוצרות שערות ישרות פשוטות.
שערות בלוטיות
השערות הבלוטיות הן עשויות תאים חיים ובהם מנגנונים המרכזים חומרים מיוחדים בתא גדול ודק דופן, שבראש השערה ביניהם מלחים, סוכרים, שומנים, שרפים, שמנים אתריים וחלבונים. הדופן של תא זה נקרע בקלות ותוכנו נשפך החוצה במקרה של שפשוף העלה או נגיסה בו. במיני צמחים רבים השערות הבלוטיות, אוגרות חומרים ליפופיליים, כגון טֶרפֶּנים ופלבונואידים, בעלי טעם וריח מיוחדים. החומרים הנדיפים המיוצרים בשערות בלוטיות הם אלה המדיפים ריחות האופייניים למינים שונים. מקובל להניח ששערות אלו דוחות מזיקים, המתרחקים מטעמן או מריחן, אך ייתכן שיש להן גם תפקיד במשיכת מאביקים ומפיצי זרעים. לכסות השערות של צמחים אלה נודעת חשיבות כלכלית רבה, משום שהן מכילות שמנים אתריים ומטבוליטים משניים שניתן לנצלם כתבלינים וכמקור לחומרי רפואה וקוסמטיקה. ידועים בכך רבים מהצמחים ממשפחת השפתניים המוכרים לנו כצמחי תבלין, האזוב והקורנית למשל, או צמחי חליטה, הזוטה למשל.
יש צמחים שהשערות הבלוטיות שלהם אוגרות חומרים צמיגים, תמיסות סוכרים וחלבונים מרוכזות, המשתחררים בכל מגע בצמח. תמיסות דביקות וצמיגות אלו לוכדות חרקים מזיקים ומונעות על-ידי כך את נזקיהם. לפירות של צמחי העופרית שערות בלוטיות דביקות, המדביקות את הפירות לבגדים ולפרוות בעלי-חיים ומגבירות בכך את סיכויי ההפצה של הזרעים למרחק. בצמחים טורפים, שערות המפרישות חומרים צמיגים מסייעות ללכידת חרקים לצורכי הזנה. בצמחים אלה מופרשים לעתים גם חומרים מעכלים, המסייעים בעיכול חלבוני הטרף וניצולם כחומרי מזון להתפתחות הצמח. לסוג טללית (Drosera), שמיניו הינם צמחים טורפים (אינם גדלים בישראל. המין הקרוב לגבולותינו גדל בהרי הלבנון), שושנת עלים, שבה כל עלה מהווה מלכודת. רוב הטלליות חיות בקרקעות חמוצות מוצפות מים ועניות בחומרי הזנה. כדי לספק לגופן חלבון הן לוכדות חרקים כמקור מזון. החלק המורחב בעלה מצויד בשערות בלוטיות, המפרישות טיפת נוזל שקוף ודביק. חרק המתחכך בעלה נדבק בחומר ואז טרף העלה מתקפל סביבו. אותות חשמליים עוברים בטללית לאורך השערה ואלה מועברים גם לעלים השכנים, המתגייסים לפעולה. הנוזל הצמיג והדביק שבעלים עשיר באנזימי עיכול. הוא מופרש על הקורבן, מפרק את גופו וסופג את חומרי ההזנה. מה שלא התפרק מסולק עם פתיחת העלה. עלים שנפרשו מחדש, מיד "מחכים" לקרבן הבא.
עליהם של מינים שונים בסוג מלוח כמו מלוח קיפח ומלוח ספוגי, המותאמים לבתי גידול מלוחים, כמו גם עליו של אהל הגבישים, המותאם לבית-הגידול שעל שפת הים, מכוסים שערות מיקרוסקופיות, הנראות כמו שלפוחיות, הקבועות בעיקר בעלים. המלח הנקלט ע"י השורש ועלול לסכן את הצמח מתרכז באותן שלפוחיות ומסולק מהתאים האחרים בתא, שבהם מתבצעים תהליכי הפוטוסינתיזה החשובים כל-כך לחיי הצמח. צבע השערות השלפוחיתיות לבן והוא מחזיר קרינת אור, תכונה המאפשרת לעלה לנדף פחות מים וגם להיפטר מעודפי המלח.
במיני הסרפד העלים והגבעול מכוסים שערות צורבות, שכשם שהן צורבות את ידיו של מי שמנסה לעקור את הצמח הן מגינות עליו בפני מזיקים, בעיקר מכרסמים ויונקים אוכלי-עשב. השערות בנויות מחלק עליון נוקשה וחלול דמוי-מחט של מזרק שקצהו עשוי חומר קשה המכיל צורן. בעת חיכוך העלה, נשבר קצה השערה והיא חודרת לשכבת העור החיצונית ולעור ומתוך הבלוטה מוזרק לעורו של הפוגע ארס, חומר צורב המכיל חומצות (בעיקר חומצה פורמית - "חומצת נמלים") וחומרים מעצבבים (נוירוטרנסמיטורים).
משחר ההיסטוריה ועד היום, מוכר הצמח קנביס (Cannabis) כצמח תועלת לאדם. מגבעוליו ועליו הפיקו סיבים, מהזרעים הפיקו שמן למטרות רפואיות ולטקסים דתיים והם גם שימשו למאכל, בהיותם עשירים בחלבון. הצמח ידוע כמקור להפקת חומרים המשפיעים על מערכת העצבים, והוא עשיר בטרפנואידים, פלבונואידים וקנבינואידים- חומר פסיכואקטיבי (THC) וחומר אנטי-פסיכואקטיבי (CBD). החומרים מופרשים משערות בלוטיות, המצויות בפרחי הזוויג הנקבי. בשל היותו בעל ערך כלכלי רב, הצמח מגודל כענף חקלאי בצורה מבוקרת.
יונקות
טריכומות מיוחדות הן היונקות - בליטות של תאי האפידרמיס בשורש. היונקות מגדילות מאוד את שטח הפנים שדרכו קולטים השורשים את המים ואת חומרי ההזנה. יחד עם זאת, החומר הרירי המופרש מהן מחזק את הקשר בין השורש לגרגרי הקרקע שסביבו. חייהן של היונקות קצרים אך חשיבותן לקיום חיי הצמח רבה ביותר.
בסקירה קצרה זו עמדנו על חלק ממגוון השערות המכסות מיני צמחים רבים ושונים. לא ייפלא כי צורתן המגוונת ותפקידיהן השונים של הטריכומות סיקרנו את הבוטנאים מאז המצאת המיקרוסקופ, במאה ה-17 של האלף הקודם. מאז ועם התקדמות המדע והשתכללות אמצעי החקר, התעמק המחקר במבנה המורכב של השערות השונות, התפתחותן, הביוכימיה שלהן - אילו חומרים מיוצרים בשערות עצמן ואילו חומרים שיוצרו בתאים אחרים או נספגו על-ידן הן אוגרות או מפרישות, פיצוח תפקידיהן הפיסיולוגיים והאקולוגיים וייעול הפקת חומרים לתועלת האדם, שמקורם בשערות הצמח. אף כי רב הידע שנצבר עם השנים, עדיין יש עוד מה לחשוף ולגלות, להתפלא, להסתקרן ולהתבשם ממורכבותו המופלאה של הטבע.