השיכרון - מאלף לילה ועוד לילה ועד רצח המלט

בסוג שיכרון כלולים כ-20 מינים הנפוצים בחצי כדור הארץ הצפוני (Symon 1981:142) מהם שישה המצויים בארץ. מיני שיכרון ידועים כבר מתקופות קדומות בתכונותיהם הרפואיות והנרקוטיות (Kotsias 2002). כבר במסופוטמיה העתיקה השתמשו בתמצית של שיכרון כנגד כאבים ולטשטוש ההכרה. כמה משמותיו מזכירים את תכונותיו כצמח רעל. השורש האכדי "ש-כ-ר" מציין "להיות שיכור" (ברברה בק, מידע אישי 17.11.20). מכאן נובעים השם הערבי סַכְּרָאן (سِكران) והעברי שיכרון. פירוש השם המדעי של הסוג Hyoscyamus הוא "קטנית החזיר" (Hyos = חזיר ;kyamos = קטנית). מקור השם הוא בכך שחזירים מורעלים מהצמח (Matthioli 1579) ולפי גירסה אחרת דווקא משום שהם אוכלים את הצמח (Hocking 1947:306). 

 

כל מיני השיכרון (וצמחים רבים אחרים ממשפחת הסולניים כמו דודא רפואי, מיני סולנום ודטורה) מכילים אלקלואידים הידועים כסמים משני תודעה ובפעילותם הנמרצת על גוף האדם. תרכבות אלו (במיוחד היוסציאמין, סקופולאמין ואטרופין המצויות במיני השיכרון,Kotsias 2002:848 ) גורמות, כתלות במינון, להזיות, התכווצויות לא רצוניות של השרירים, להרחבת האישונים, להאצת פעילות הלב, לאיבוד ההכרה ואף למוות (Alizadeh et al., 2014). תכונות אלו נתגלו כבר בעולם העתיק ומאז נחשבים השיכרון וקרוביו כצמחי רפואה ורעל חשובים. עיקר שימושם היה להרדמה וכנגד כאבים (Carter 2003, Lee 2006). בארץ נרשמו השימושים הבאים בשיכרון זהוב: טיפול בכאבי שיניים ,הקלת התקפי קצרת ופתיחת דרכי הנשימה וריפוי דלקות ופצעים (פלביץ ואח' 1987:162-164). אולם מאז פיתוח אמצעי ההרדמה ופיתוח רפואות מודרניות, וכן לאור רעילות הצמחים ממשפחת הסולניים (כמו מיני שיכרון, דטורה, סולנום ודודא רפואי), חלה נסיגה רבה בשימושם ברפואה העממית, הן בעולם והן בארץ (Dafni and Yaniv 1994).

 

הספרות ההיסטורית, הבוטנית, הרפואית, והפורנזית (העוסקת בחקר פשעים) זרועה איזכורים של הרעלות משיכרון מהם כתוצאה משימוש לא זהיר ברפואה (מינון יתר) ומהם הרעלה מכוונת ואפילו רצח. שיכרון שחור היה מבין הרעלים הידועים שהיו בשימוש בימי הרנסנס באיטליה, למשל בקרב בני משפחת האצולה לבית בורג'יה (Borgia) מרובת התככים (Retief and Cilliers 2000:7,9). בשנת 1589 פרסם ג'יובאני פורטה ספר על אמנות ההרעלה ואחד הרעלים המומלצים הוא שיכרון שחור (Piomelli and Pollio 1994). 

מעיד פרופסור אנגלי לרפואה: "שיכרון הוא סם נוסף שהיה בשרות שושלות עתיקות ונמצא בשימוש רצוף למטרות רצח ושוד והוא עדיין בשימוש נרחב במזרח. ראיתי תריסרי מקרים שבהם הזרעים הוכנסו לתמרים למטרות טשטוש וכדי להקל על שוד" (Smith 1952:162). פושעים וגנבים למיניהם נהגו להרדים את קורבנותים במשקה (כמו קפה) שטחנו בו זרעים של מיני שיכרון, האיש איבד את הכרתו באופן זמני (במקרה הטוב) ואז נפל קורבן למעשי שוד. כך מסופר על בדוים בסיני שנהגו להתארח אצל זרים ולהציע להם טבק מעורב בעלי שיכרון כהה. כאשר נרדם המארח היו שודדים אותו ונעלמים (Osborn 1968:168). מספרים בלבנון על אדם שבא להתמקח על גובה הנדוניה, שמו לו כמות זעירה של שיכרון זהוב באוכל ואז הוא לא היה מסוגל להתמקח בתקיפות הראויה (Philips 1958:193).

מקרה קשה של הרעלה מכוונת אירע בסיני בשנת 1975 ולהלן קיצור תיאור המקרה, כפי שפורסם בעיתונות :"...קבוצת צעירים מסקנדינביה הגיעה לנביעות (נואיבה)... (מישהו) הציע לצעירים הצעה מפתה: יכינו להם תה מיוחד במינו,שיורתח מעלי צמחים מקומיים. תה זה יעניק לצעירים "טריפ" חינם, שכמוהו לא התנסו מעולם.. התה נרקח על אש מדורה, כדרך בדואי המדבר...תוך זמן קצר, חשו הצעירים בגלי חום החולפים בגופם בתכיפות גוברת, פניהם הלכו והאדימו, יובש משונה פשט בגופם, הם איבדו את השליטה על מערכת השרירים הרצוניים שלהם. לאט לאט הם קמו ממקומותיהם, מתנודדים כשיכורים, נופלים וקמים, מדברים דברי הבל, ואישוני עיניהם התרחבו כאילו עמדו להיקרע. אחר הותקפו הצעירים בחזיונות שווא, אשר מהפכו למחזות אימים בליווי עוויתות ופחדים נוראיים...מלווים בהשתוללויות אלימות... (הגורם היה) ...במשקה מהצמח '"שיכרון סיני"...כעבור כ-15 שעות נרגעו ואחרי 24 שעות נרגעו לגמרי" ( גיורא 1975). תיאור זה מציין, בדיוק נמרץ, את התסמינים של הרעלת אטרופין קלאסית העשויה להסתיים במוות כתוצאה ממינון גבוה של חומרי הרעל. לא מפתיע שאחד משמותיו של שכרון המדבר הוא מג'ננה (مْجَنَّنِة) , כלומר ה"גורם לשיגעון".

שימוש דומה נעשה בארץ בעבר בזרעי דטורה. כותב אפרים הראובני על הדטורה: "כבר מאז ומלפנים השתמשו רמאים ונוכלים שונים בדטורה למעשי להטיהם ואחיזת עיניים. במצרים וכן בדרום א"י משתמשים הערבים בזרעי הדטורה נטוית הפרי. ישימום גרוסים וטחונים בתוך תאנים להאכיל את האנשים שיש בדעתם להרדימם למטרותיהם השונות. ישנם מקומות שהערבים מכינים ממנה משקה משכר" (הראובני 1936).

 

באחד ממקורותינו, הדן בהלכות מעשר, מצאנו את ההלכה הבאה: "כפת המרחץ פטורה מן הודאי ואין צורך לומר מן הדמאי" (תוספתא דמאי א': כ"א). מהפסוק משתמע שהמדובר בצמח שגידלו אותו כיבול חקלאי. גידול זה "פטור מהודאי" (כלומר ודאי שאין להפריש ממנו מעשר) או מדמאי (יבול אשר לא ידוע בבירור אם הופרשו ממנו תרומות ומעשרות). לפי אחד הפירושים: "כיפת המרחץ והוא מין עשב שרוחצין בו במרחץ פטור אפילו מהודאי שאינו אוכל" (דרך אמונה, הלכות מעשר, פרק י"ג: הלכה ט"ז). שאול ליברמן בפירושו לתוספתא סבור כי:"הכוונה לשמן שפטמו בעשב ושמו כפה והיו סכין בשמן זה במרחץ". בבית המרחץ היו נוהגים לעסות את הגוף בשמן. כדברי התלמוד: "אין סכין שמן של שביעית במרחץ" (ירושלמי, מסכת שביעית ,פרק ח', הלכה ב'). ברוך ציז'יק משער כי המדובר בשיכרון שחור (Solanum nigrum ;1952:728 ציז'יק). חיזוק לדעתו  נמצא במנהג רומאי שפשט באירופה במאה ה-12. היו שמים בבתי המרחץ עשבים ריחניים ונרקוטיים על התנור כך שיתפזרו האדים, ובין היתר השתמשו בשיכרון שחור שהעשן שהופק ממנו התפזר וגרם למצב רוח מרומם, מעין סאונה חברתית ומשכרת (Müller 1998:622,Storl 2017:90 ). עדות מסייעת נוספת מגיעה מלבנון, שם נהוג למרוח שמן זית שהושרו בו זרעי שיכרון זהוב כנגד כאבים ראומטיים (Nelly et al., 2008:327). 

 

יוסף בן מתתיהו מתאר את מצנפת הכהן הגדול: "הכובע היה עשוי בשבילו מלכתחילה דומה לזה של הכוהנים כולם, ועליו היה תפור אחר מרוקם תכלת, ונזר זהב עשוי שלושה נדבכים עטרהו. עליו פרח גביע זהב המזכיר את הצמח הקרוי אצלנו שכרונא, אבל אלה מהיוונים הבקיאים לאסוף שורשים מכנים אותו שיכרון...והנה מבין ענפי מעלה הצמח מהודק לגבעול וקליפה מקיפה אותו הנופלת מעצמה כשהוא מתחיל להתפתח לפרי ... דומה לכדור חתוך לשניים...אחר כך הוא הולך וצר בהתכווצו...ודומה לפטמת רימון" (קדמוניות, ג' ז' ו'. תרגום א. שור). המחבר ציין במדויק – הקליפה הנופלת מעצמה היא הכותרת הנושרת עם התפתחות הפרי, הגביע ממשיך לגדול לאחר ההפריה, מגן על ההלקט בו מצויים הזרעים (ומכונה, בבוטניקה, במונח "גביע פורה"). גביע זה מזכיר בצורתו את כתר הרימון. מאחר ומין השיכרון היחידי הגדל בירושליים הוא שיכרון זהוב. מעיר יהודה פליקס כי בתיאור מצנפת הכהן ב"קדמוניות היהודים" מדובר בשיכרון זהוב. לפי דעתו: "אין ספק שיוספוס כיוון לצמח זה ודייק בתיאורו". הוא משער שהנזר על המצנפת היה עשוי כעין גביע הפוך של שיכרון (מחודד כלפי מעלה) (פליקס 2002:55).

 

מסופר ב"באלף לילה ועוד לילה" (לילה 639): " הִמְתִּין סַהִים עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה וְשָׂם פָּנָיו אֶל צְבָא עַגִ’יבּ וְלֹא פָסַק לְהַבְקִיעַ לוֹ דֶרֶךְ בַּמַּחֲנֶה וּבֵין הָאֹהָלִים עַד שֶׁמָּצָא אֶת עַגִ’יבּ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ וְהַמְּלָכִים סְבִיבוֹתָיו. וְהָיָה כָל זֶה כְּשֶׁסַהִים עוֹמֵד בְּתֹאַר מְשָׁרֵת־הַחֶדֶר. נִגַּשׁ אֶל הַנֵּרוֹת הַדּוֹלְקִים, וְהֵיטִיב קְצוֹתֵיהֶם וְזָרָה בָהֶם בַּנַג כָּתוּשׁ הָדֵק, וְיָצָא מִשָּׁם אֶל מִחוּץ לְאֹהֶל־הַמַּלְכוּת וְהִמְתִּין שָׁעָה, עַד שֶׁעָלָה עֲשַׁן הַבַּנַג עַל עַגִ’יבּ וּמְלָכָיו וְנָפָלוּ לָאָרֶץ כְּאִלּוּ הָיוּ מֵתִים. עָזַב אוֹתָם סַהִים וּבָא אֶל אֹהֶל הָאֲסוּרִים וּמָצָא בוֹ אֶת גַרִיבּ וְאֶת סַעְדָּאן וּמָצָא שׁוֹמְרִים עָלָיו אָלֶף גִּבּוֹרִים, וּכְבָר גָּבְרָה עֲלֵיהֶם הַתְּנוּמָה. גָּעַר בָּהֶם סַהִים וְאָמַר לָהֶם: “אוֹי לָכֶם אַל תִּישְׁנוּ. שִׁמְרוּ עַל אוֹיְבֵיכֶם וְהַדְלִיקוּ הָאֲבוּקוֹת”. נָטַל אֲבוּקָה וְהִדְלִיק אוֹתָהּ בְּעֵץ־דֶּלֶק וּמִלֵּא אוֹתָהּ בַּנַג וְנָשָׂא אוֹתָהּ וְשׁוֹטֵט סְבִיב הָאֹהֶל, וְעָלָה עֲשַׁן הַבַּנַג וְנִכְנַס לְתוֹךְ נְחִירֵיהֶם, וְנִרְדְּמוּ כֻלָּם יַחְדָּו, וְתָקַף הַבַּנַג גַּם אֶת כָּל הַצָּבָא בִּגְלַל עֲשַׁן הַבַּנַג וְנִרְדְּמוּ. וְהָיָה עִם סַהִים־אַללֵּיל חֹמֶץ בְּתוֹךְ סְפוֹג. נָתַן לְגַרִיבּ וּלְסַעְדָּאן לִנְשֹׁם מִמֶּנּוּ עַד שֶׁהֵקִיצוּ, וּכְבָר הִתִּיר מֵעֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁלְשְׁלָאוֹת וְהַמַּסְגֵּרִים. הִסְתַּכְּלוּ בְסַהִים וּבֵרְכוּ אוֹתוֹ וְשָׂמְחוּ בוֹ" .("סִפּוּר עַגִ'יבּ וְגַרִיבּ" תרגום: יוסף יואל ריבלין).

שם הצמח במקור הערבי הוא בנג' (بنح). שם זה מציין, כיום, כמה מיני צמחים נרקוטיים כמו: חשיש, דטורה ושיכרון. כמה מהמתרגמים לאנגלית נהגו בדרכו של ריבלין ופשוט ציינו "Banj". בעוד אחרים מתרגמים במפורש "שיכרון". כך למשל מעיר אחד המתרגמים" :(Poole 1889:290, Note76) למרות שלרוב המדובר בחשיש לא מעט סבורים שהצמח המוזכר הוא שיכרון שחור שהיה בשימוש נרחב בימי הביניים". בספרות הרפואית הערבית הקלאסית (איבן סינא, אבן אלביטאר, אלראזי ואלאשבילי, שהם לערך בני אותה תקופה בה התגבש אוסף הסיפורים של אלף לילה ולילה) השיכרון מופיע בשם בנג'. עשן שיכרון שחור, במיוחד זה המופק מהזרעים בהם יש ריכוז של החומרים הנרקוטיים, ידוע בהשפעתו המהירה והחריפה על בני האדם. שאיפת העשן עשויה לגרום לאיבוד עשתונות ולחזיונות שווא (Schenk 1955:49). עדות זו מאששת את הסיפור על הרדמת השומרים.

לשיכרון ולדודא הרפואי יש תכונות דומות של הרגעה וגרימת הזיות, בנוסף לכך ידוע הראשון לתהילה כשיקוי לחיזוק כח הגברא. גברים שחיפשו סם אהבה בשיכרון במקום בדודא (שכלל לא הוכח כיעיל למטרה זו בכלל!) קבלו בתמורה טשטוש ותרדמה ולא מה שביקשו. מכאן נובע שם נוסף לשיכרון השחור- (ח'אדעת אלרג'אל,  خادعة الرجال) כלומר "המִרַמָּה את הגברים". כפי שהעיר אלאשבילי (כרך 2 עמ' 511) " הבנג' משכר כמו יין" ומוסיף אלראזי: מי ששותה את הבנג' משתכר מאד ויסבול מאודם בעיניים, אלרגיה, התכווצויות, כאבי בטן והתמוטטות טוטלית (כרך 6 עמ' 2876).

 

כיצד נרצח אביו של המלט?

במחזה המלט, מאת שקספיר, מספרת רוחו של המלך לבנו כיצד הורעל על ידי קלאודיוס (מערכה ראשונה תמונה חמישית) וזה נוסח הדברים במקור: 

Upon my secure hour thy uncle stole,"

With juice of cursed hebenon in a vial,

And in the porches of my ears did pour

The leperous distilment; whose effect

Holds such an enmity with blood of man

That, swift as quicksilver, it courses through

The natural gates and alleys of the body;

And with a sudden vigour it doth posset

And curd, like eager droppings into milk,

The thin and wholesome blood; so did it mine;

And a most instant tetter bark'd about,

Most lazar-like, with vile and loathsome crus t

All my smooth body."'

 

 

לפי תרגומו של חיים יחיאל בורנשטיין (1926):

"כַּאֲשֶׁר בְּגַנִּי שָׁכָבְתִּי,

כְּדַרְכִּי מֵאָז יוֹם־יוֹם לִישֹׁן בְּמוֹעֵד צָהֳרָיִם,

דּוֹדְךָ לְעֵת־זוֹ יָשַׁנְתִּי בֶטַח אָרַב כְּחֶתֶף,

וּמִיץ אַשְׁכְּלוֹת מְרֹרוֹת בַּסַּף אִתּוֹ בַּסָּתֶר,

וּבִמְבוֹא אָזְנִי הִטִּיף מִיץ־זֶה יְחוֹלֵל צָרָעַת;

שֶׁזֶּה כֹחוֹ לְדַם־אִישׁ יִשְׁמֹר אֵיבָה נִצָּחַת,

וְחִישׁ כַּכֶּסֶף הַחַי אֶל־גֵּו יַחְפֹּז לָרֶדֶת,

יִפְרֹץ יַעֲבֹר שְׁעָרָיו, כָּל־יַד מַעְגָּל וָדָרֶךְ

וּבְאוֹן וְכֹחַ פִּתְאֹם יַקְפִּיא וְיַעֲמִיד בַּקֶּרֶב

דָּמִים זַכִּים נוֹזְלִים, כְּחָלָב יַקְפִּיאוֹ חֹמֶץ

כִּמְעַט יִזֶּה לְתוֹכוֹ. כָּזֹאת גַּם־אֲנִי קָרָתְנִי:

בְּרֶגַע קָטֹן אֶחָד כִּסָּה נֶגַע פּוֹרֵחַ

מַחְשׂוֹף גָּרָב מַמְאִיר, כְּגֵיחֲזִי בְּיָמִים מִקֶּדֶם,

חֶלְקַת בְּשָׂרִי מִסָּבִיב".

 

ולפי תרגומו של דורי פרנס: 

"כשישנתי בגני,

כמנהגי אחר-הצהריים,

בשעת בטחה ורוגע התגנב דודך

עם מיץ ארור של שורש רעל בצלוחית,

והוא שפך לפרוזדורֵי אזנַי

סם של צרעת, שהשפעתו

היא קטלנית לדם אדם, כי הוא

דוהר כמו כספית בכל סמטה

וְשַער של הגוף, ואז מבאיש

במרץ ומקריש את כל הדם החם

והבריא, כמו חומץ בְּחָלָב.

כך זה פעל גם על הדם שלי.

מייד צמחו עלי אבעבועות צרעת, 

ועטפו בקרום מחריד עד גועל 

את גופי חלק העור."

תיאור הרצח של אביו של הנסיך המלט מעלה שתי שאלות: האחת מה הוא הרעל בו השתמש קלאודיוס והשניה האם אפשר להרעיל אדם דרך האוזן.

לפי המקור הוא הורעל המלט במיץ "hebenon". מילה זו מופיע פעם אחת בכתבי שקספיר ועוררה מחלוקת רבה בספרות באיזה צמח מין המדובר. לפי כמה מהחוקרים מדובר בצמח "שיכרון שחור" הנקרא באנגלית בשם "henbane" (Carter 2003:145 ;Harper-Leatherman and Miencznikowski 2012:632; Georgiev 2018). פירוש השם "רוצח תרנגולות" מאחר והצמח נחשב כרעיל ביתר עבורן (Haas 1995:115). גנבים באנגליה נהגו לערב זרעים של שיכרון שחור ולהגישם לתרנגולות. הן איבדו את הכרתן לאחר כמה זמן, ואז באו הגנבים ואספו אותן ללא חשש שיתעוררו ויקרקרו (Paulsen 2010:26). סיפור זה מזכיר את השימוש בזרעי דודא רפואי (הרעילים והמכילים אף הם אטרופין) בארץ. לפי אפרים הראובני נהגו להוסיף זרעי דודא למזונן של תרנגולות הדוגרות על הביצים כדי שתהינה מטושטשות ויתמידו במלאכתן (הראובני, 1930).

אחרים הציעו צמחי רעל נוספים בתור הצמח המוזכר אצל שקספיר כמו: טקסוס מעונב (Taxus baccata), הבנה (Ebony), רוש עקוד ובלדונה (Atropa belladonna) (Thomas and Faircloth 2014:178) ויש מי שסבור, בכל זאת. שהמדובר דווקא ברוש עקוד (.(Huxtable 1993 

המלט תורגם לעברית במרוצת השנים, על ידי שבעה מתרגמים שונים. ששה מהם הפליגו הרחק למחוזות הרעלים ושיקויי המוות ובחרו בשמות הבאים עבור ה- "hebenon" : "אַשְׁכְּלוֹת מְרֹרוֹת" (חיים יחיאל בורנשטיין); "שורש רעל" (דורי פרנס); "מרורת פתנים" (ט. כרמי); "רעל מקולל" (אהרון קומם) "ארס-מרור" (אברהם שלונסקי) ו"סַם-מְרוֹרוֹת" (שלום צבי דוידוביץ). רק אחד מהם הקפיד לדייק: "מיץ שיכרון" (ישראל אפרת).

לפתרון השאלה השנייה - האם אפשר להרוג אדם באמצעות החדרת רעל שיכרון לאוזן?, התגייסו חוקרי רפואה ורעלים ומסקנתם שזה אפשרי. כבר פליניוס חוקר הטבע הרומי הדגול מציין (25.4.17 N.H.) שטפטוף טיפות ממיץ השיכרון לאוזן יעיל כנגד כאבים ומזהיר שטיפול זה עשוי לגרום להפרעות נפשיות. העור בתעלת האוזן מאד רגיש לנזק מכני וסופג סמים במיוחד במצב של דלקת. עור התוף חדיר במיוחד לרעלים הנספגים דרכו במהירות ומשם קצרה הדרך להשפעה מהירה על פעילות המוח. האפשרות לרצח באמצעות החדרת רעלים לאוזן הייתה ידועה כבר במה ה-16 באיטליה. לאור הרעילות הרבה של הסקופולאמין, החדרה של כמה מיליגרמים לתוך האוזן מספקת כדי לגרם למוות (Kotsias 2002:848; Macht 1949:186-189). התסמינים המתוארים (כמו המרצת זרימת הדם) מתאימים ברובם לאלו המופיעים לאחר הרעלת שיכרון אך לא זהים ( כמוקרישת הדם) ומניחים ששקספיר הכיר את הספרות העוסקת בצמחי רפואה (herbals) שהיו ידועים בתקופתו ((Tabor 1970:88.

 

בעוד שבאזורנו שימשו מיני השיכרון בעיקר לרפואה ופה ושם לטשטוש, הרי באירופה זכה השיכרון השחור לתהילה רבה כצמח רפואה חשוב ורב שימושים (Alizadeh et al., 2014). מצד שני יצא לצמח זה שם רע במיוחד לאור יכולתו הרבה של השיכרון השחור לגרום למצב רוח עליז, להזיות ולהרעלות. אין פלא, איפוא, שהיו לו שימושים רבים החל מחיזוק בירה ויין (Nelson 2005:12) וכלה בהרעלת חצים (Ruck 2014:11). לשיכרון השחור מוניטין חוצי גבולות כאחד המרכיבים החשובים ברקיחת שיקוי המכשפות שהעניק להן שלל יכולות מופלאות כולל רכיבה על מטאטא. כמו כן שימש הצמח להכנת שיקויים רבי עוצמה החל מהבטחת אהבה וכלה בהטלת כישוף על בני האדם (Lee 2006). שלל שימושים אלו אינו ידוע מהארץ או מהמזרח התיכון שמעולם לא הצטיין בפעילות מכשפות.

כבר מימים קדומים שימשו מיני שיכרון בעיקר לרפואה ולהרעלה במרחב שבין הודו ואירופה. קדמונינו הכירו היטב את תכונות השיכרון ואת מראהו ולכן אין פלא שהוא מופיע בכתבים משלנו ומשל אחרים. המדע המודרני מאשר, את רוב התכונות שייחסו בעבר למיני שיכרון, זאת בהנחה שזיהוי הצמח המוזכר במקורות העתיקים כשיכרון אמנם נכון.

 

רוב תודות ל: ד'ר יואל פרץ, ד'ר שרל'ה אורן, הרבה נעמה דפני, צור ארליך ויהונדב פרלמן על עזרתם הרבה וההערות מאירות העיניים. 

 

ספרות

איבן אלביטאר. 1992. אלג'אמע למפרדאת אלאדוויה ואלאע'ד'יה, ביירות. (בערבית).

איבן סינא, ח. 1986. כּתאב אל-אדוויה אלמופרדה ואלנבאתאת, ביירות: מואססת אלמעארף. (בערבית).

אל-אשבילי, אבו אלח'יר. 1995 "עומדת אלטביב פי עאלם אלנבאת לכל לביב." (תימוכין הרופא בעולם הצמחים לכל חכם). ביירות, דאר אלע'רב אל-אסלאמיה. ערבית.

אלראזי, אבו בקר. 2000. אַלְחָאווי פִי אלטִבְּ. ביירות. דאר אלכֻּתֻבּ אַלְעִלְמִיַּה. ערבית.

בן מתתיהו, י. 1939. קדמוניות היהודים. תרגום א. שור אלאשבילי, אבו. ראובן מס. ירושלים.

גיורא ש. 1975. "מסע הבלהות של שיכרון סיני". מעריב 18.7.75

הראובני , א. 1936. הברש (Datura) הטבע והארץ ג': 429-426. 

הראובני, א. 1930. צמחי רפואות וסגולות אצל הערבים בא"י. הרפואה ד': 130-123

פלביץ, ד., ז. יניב, א. דפני וא. פרידמן. 1987. סקר צמחיית הבר בישראל כמקור לתרופות. מהדורה שלישית. משרד המדע והפיתוח. המועצה הלאומית למחקר. ירושלים. 

פליקס, י. 2002. תיאור הנזר-ציץ הקודש של הכוהן הגדול בדגם פרח השיכרון אצל יוסף בן מתתיהו. לשוננו: כתב-עת לחקר הלשון העברית והתחומים הסמוכים ל"ה:.57-51‎

ציז'יק, ב. 1952. אוצר הצמחים. הוצאת המחבר. הרצליה.

קנייבסקי, ש.י.ח. תשמ"ד. דרך אמונה.הלכות מעשר. קנייבסקי. בני ברק.

ריבלין, י.י. ללא תאריך. סִפּוּר עַגִ'יבּ וְגַרִיבּ .מתוך: אלף לילה ועוד לילה. פרויקט בן יהודה. כרך כ' . תרגום: יוסף יואל ריבלין . https://benyehuda.org/read/22523

שקספיר, ו. 2009. המלט. תרגום: דורי פרנס. הוצאת המחבר. 

שקספיר, ו. 1926. המלט נסיך דניה. תרגום: ח.י. בורנשטיין. הוצאת המחבר. ורשה. https://benyehuda.org/read/18964

שקספיר, ו. 1942. המלט נסיך דנמרק. תרגום: ש.צ. דוידוביץ. תרשיש. ירושלים.

שקספיר, ו. 1944. המלט נסיך דנמרק. תרגום: ישראל אפרת. עגן. ניו יורק. 

שקספיר, ו. 1950. המלט נסיך דנמרק. תרגום: אברהם שלונסקי. ספריית פועלים. תל אביב.

שקספיר, ו. 2001. המלט נסיך דנמרק. תרגום: אהרון קומם. אור עם. תל-אביב.

 

Alizadeh, A., Moshiri, M., Alizadeh, J. and Balali-Mood, M., 2014. Black henbane and its toxicity–a descriptive review. Avicenna Journal of Phytomedicine, 4:297-311.

Carter, A.J., 2003. Myths and mandrakes. Journal of the Royal Society of Medicine, 96:144-147.

Dafni, A. and Yaniv, Z., 1994. Solanaceae as medicinal plants in Israel. Journal of Ethnopharmacology, 44:11-18.

Haas L.F. 1995. Hyoscyamus niger (henbane). Journal of Neurology, Neurosurgery, and Psychiatry. 59:114.

Harper-Leatherman, A.S. and Miecznikowski, J.R., 2012. O true apothecary: How forensic science helps solve a classic crime. Journal of Chemical Education, 89:629-635.

Hocking, G.M., 1947. Henbane—healing herb of Hercules and of Apollo. Economic Botany, 1:306-316.

Huxtable, R.J., 1993. On the nature of Shakespeare's cursed Hebona. Perspectives in Biology and Medicine, 36:262-280.

Kotsias, B.A., 2002. Scopolamine and the murder of King Hamlet. Archives of Otolaryngology–Head and Neck Surgery, 128:847-849.

Lee, M.R., 2006. Solanaceae III: henbane, hags and Hawley Harvey Crippen. Journal of the Royal College of Physicians of Edinburgh, 36:366–373.

Macht, D.I., 1949. A physiological and pharmacological appreciation of "Hamlet" Act 1 Scene 5. Bulletin of the History of Medicine, 23:186-194. 

Müller, J.L., 1998. Love potions and the ointment of witches: Historical aspects of the nightshade alkaloids. Journal of Toxicology. 36:617-627.

Nelly, A., Annick, D.D. and Frederic, D., 2008. Plants used as remedies antirheumatic and antineuralgic in the traditional medicine of Lebanon. Journal of Ethnopharmacology, 120:315-334.

Nelson, M., 2005. The Barbarian's Beverage: A History of Beer in Ancient Europe. Routledge.

Osborn, D.J., 1968. Notes on medicinal and other uses of plants in Egypt. Economic Botany, 22:165-177.

Paulsen, B.S., 2010. Highlights through the history of plant medicine Highlights through the history of plant medicine. In: Bioactive compounds in plants – benefits and risks for man and animals Aksel Bernhoft editor. Oslo: The Norwegian Academy of Science and Letters, 50:18-29.

Philips J. 1958 Labanese folk cure. PhD Thesis. Faculty of Political Sciences. Columbia University.

Piomelli, D. and Pollio, A., 1994. In upupa o strige. A study in Renaissance Psychotropic Plant Ointments. History and Philosophy of the Life Sciences, 16:241-273.

Poole, E.S. ed., 1889. The thousand and one nights: commonly called, in England, the Arabian nights' entertainments (Vol. 1). Chatto and Windus.

Retief, F.P. and Cilliers L., 2000. Poisoning during the Renaissance: The Medicis and the Borgias. Southern African Journal of Medieval and Renaissance Studies 10: 1-11.

Schenk G. 1955. The Book of Poisons, New York: Rinehart

Smith, S., 1952. Poisons and poisoners through the ages. Transactions of the Medico- Legal Society for the year 1952. 20:153-167.

Storl, W.D., 2017. The Untold History of Healing: Plant Lore and Medicinal Magic from the Stone Age to Present. North Atlantic Books.

Symon, D.E., 1981. The Solanaceae genera, Browallia, Capsicum, Cestrum, Cyphomandra,  Hyoscyamus, Lycopersicon, Nierembergia, Physalis ,Petunia, Salpichroa and Withania naturalized in Australia. Journal of the Adelaide Botanic Garden, pp.133-166.

Tabor, E., 1970. Plant poisons in Shakespeare. Economic Botany, 24:81-94.

Thomas, V. and Faircloth, N., 2014. Shakespeare's Plants and Gardens: A dictionary. Bloomsbury Publishing.

Vassileff Georgieff, D., (2018) Shakespeare's hapax for the plant hebenon in the play Hamlet. DOC ResearchGate.