משפחת הצבריים בסדרת הציפורנאים (Caryophyllales), שבה גם חיעדיים, ירבוזיים, ציפורניים, אפרוריתיים, לילניים, עפריתיים, ארכוביתיים, רגלתיים, אשליים, פרנקניים, פיטולקיים ועוד 17 משפחות חסרות ייצוג בישראל), כוללת יותר מ-175 סוגים ויותר מ-2,230 מינים. המשפחה התפתחה בתקופת האוליגוקן, לפני כ-30 מיליון שנה ותפוצתה משתרעת בעיקר אזורים המדבריים של העולם החדש (בעיקר ביבשת אמריקה). סוג אחד (Rhipsalis), שזרעיו מופצים על-ידי ציפורים, גדל בר, ללא התערבות האדם, גם באזורים הטרופיים והממוזגים באפריקה, סרי-לנקה ומדגסקר.
שמה המדעי של המשפחה, Cactaceae, על שם הסוג Cactus (שאינו גדל בבר בישראל), שם לטיני, הגזור מהיוונית: kaktos, שככל הנראה היה במקורו שמו של צמח קוצני מן הסוג קנרס (ארטישוק). השם קקטוס משמש בשפת היום-יום כשם כולל לכל מיני הצבריים, גם אלה שאינם שייכים לסוג זה. שמה העברי של המשפחה, על שם הסוג צבר. השם "צבר", בניקוד צֶבֶר, כעברות של שמו הערבי של הצמח (סאבּר, סַבּרֶס) הופיע לראשונה בשנת תרע"ג (1913) ב"רשימת הצמחים המצויים בארץ", שערך ישראל איתן, חבר ועד הלשון ומורה לידיעות הטבע בגימנסיה העברית בירושלים ואשר הופיעה בזכרונות ועד הלשון העברית. בהמשך (1930) עבר השם להיגוי צַבָּר ובסופו של דבר (1938) הוכרע הכתיב צָבָר. יש המצביעים על כך שהשם מרמז על תכונת צבירת המים באברי הצמח, אולם ככל הנראה אין לכך ביסוס אטימולוגי.
הצבריים הם שיחים, לעתים עשבוניים רב-שנתיים וקיימים מינים אפיפיטיים (הגדלים על עצים), בשרניים, גדלים יחידאים, כצֶבֶר צפוף, או יוצרים משטחים, על-פי רוב חסרי עלים. השורשים שיפודיים, או דמויי-פקעת, לעתים קיימים שורשים אדוונטיביים ("שורשים גרים", היוצאים מענפי הצמח). הגבעול בדרך-כלל בשרני, רציף וחסר מפרקים, לעתים עשוי פרקים ומפרקים. נוף הנצר מגוון: דמוי-כדור, לעתים פחוס, גלילי, דמוי-אלה, או שהגבעולים פחוסים-שטוחים כקלדופילים (cladophylls, cladodes) - מבנה נצר חסר עלים, שבו הגבעול השטוח הוא האיבר המטמיע. הקלדופילים עשויים להיות חלקים, מיובלים, או מצולעים.
אחת התכונות המיוחדות לצבריים היא שהקוצים והפרחים יוצאים תמיד מנצרים צדדיים קצרים שעל פני הגבעולים, הקרויים "פטמיות" (aeroles). הפטמיות מתפתחות ברכסי צלעות הפילוקלד, בקצות היבלות או בחיקן, על-פי רוב נושאות קוצים ניכרים ויציבים, או שיכים עדינים ונשירים, הקרויים גלוכידים (glochids) ולעתים גם שערות צמריות סבוכות. במינים שבהם הנצר עלוותי, העלים חסרי פטוטרות (פטוטרות קיימות במעט מינים בלבד), נשירים, או יציבים, מסורגים סלילנית לאורך הגבעול, ללא עלי-לוואי, הטרפים גליליים, או שטוחים. לעתים ניכרים רק שרידי עלים. מינים רבים מצויידים בקוצים במגוון צורות: גמישים, קשיחים, דמויי-שערה, דמויי-זיף, מחטניים, גלילניים, שטוחים, או מזוותים. הפרחים ניכרים, נכונים, לעתים-קרובות ריחניים, דו-מיניים (במינים בודדים הם חד-מיניים, או שפרטים אחדים נושאים פרחים עלייניים ופרטים אחרים נושאים פרחים-דו-מיניים), על-פי רוב פרח אחד יושב ללא עוקץ בכל פטמית ורק באחדים מהמינים הפרחים ערוכים בתפרחת. העטיף פשוט, עשוי 50-5 עלי-עטיף, או יותר, החיצוניים דמויי-עלי-גביע ובהדרגה, כלפי פנים הפרח, הם הופכים להיות דמויי-עלי-כותרת. ההאבקה במינים השונים עשויה להיות האבקת-רוח, האבקה על-ידי חרקים, ציפורים ועטלפים. במינים רבים הפרחים נפתחים בלילה כדי לארח מאביקים ליליים. בפרחים 50 אבקנים עד יותר מ-1,500, זיריהם בשרניים, מאוחים לצינור התפרחת, המאבקים בני 2 לשכות, משחררות אבקה דרך סדקי אורך, כלפי מרכז הפרח. השחלה תחתית, חד-מגורתית, עשויה מ-20-3 עלי-שחלה, ממנה עולה עמוד-עלי אחד הנושא בראשו צלקת אונתית, מספר אונותיה כמספר עלי-השחלה. בבסיס עמוד-העלי מצוי צופן. הפרי דמוי-ענבה, בשרני, לעתים גלדני, נפתח, או שאינו נפתח, נשיר, או יציב לאורך זמן לאחר הבשלתו, קליפתו עירומה, קשקשית, זיפנית, או קוצנית, מכיל זרעים אחדים עד אלפי זרעים, בצבעים וצורות שונות ומגוונות, חסרי אנדוספרם. העובר מנוון או מפותח, זקוף, כפוף, או מפותל ולו 2 פסיגים מנוונים.
למיני צבריים רבים פירות אכילים, המהווים מני קדם מרכיב חשוב בתפריטם של בני התרבויות השונות בדרום-אמריקה.
המין הנפוץ צבר מצוי (Opuntia ficus-indica), נאכל על פירותיו וגבעוליו הפילוקלדיים ובמכסיקו שוק פירות הצבר מגיע להיקף של מאות מיליוני דולרים. הצמח הובא לאירופה על-ידי הספרדים, לאחר גילוי יבשת אמריקה ומשם נפוץ לארצות המזרח התיכון. מיני הילוצראוס (הנפוץ שבהם הוא Hylocereus undatus), קקטוס חסר קוצים, מגודלים אף הם כפרי אקזוטי ומוכרים בשם "פיטאיה". זנים שונים של פיטאיה פותחו באוניברסיטת בן-גוריון והם מגודלים באזורים שונים בישראל. גם מינים של הסוג צראוס (Cereus), שגבעולו קוצני מאוד, אך קליפת פריו, המכונה "קובו", חסרת קוצים, מגודלים כצמחי חקלאות במקומות שונים בעולם, גם בישראל, בנגב. צבריים רבים משמשים כצמחי גינון מבוקשים ברחבי העולם. מוכרים מינים מסוגים שונים המכונים "מלכת הלילה" (למשל הסוגים Cereus ו-Selenicereus) משום שהם פורחים מספר לילות ולעתים רק לילה אחד בלבד בשנה. אחד המינים הפופולריים בגינון הוא מן הסוג בעל הנצר הכדורי אכינוקקטוס (Echinocactus grusonii), המכונה בפי העם "כיסא החותנת". אחד הצבריים הגדולים ביותר הוא הסגווארו (Carnegiea gigantea, Saguaro), קקטוס דמוי-עץ, העשוי להתנשא לגובה של יותר מ-20 מטרים.
בין צמחי הבר של ישראל מיוצגים הצבריים על-ידי מין אחד, צבר מצוי. מכיוון שבישראל הצבר מתרבה וגטטיבית, על ידי נשירת פילוקלדים והמשך צימוחם, או על-ידי שתילת חלק מהגבעולים בידי אדם ואין הוא עושה זרעים פוריים, לא נכלל מין זה ברשימת הפלורה המקומית, זאת למרות ששימש השראה לכינוי הנפוץ לילידי הארץ, ה"צברים".
כתב: דרור מלמד
מקורות:
