משפחת השרביטניים בסדרת השרביטנאים (Ephedrales, סדרה בחשופי הזרע שבה משפחת השרביטנים לבדה), כוללת סוג יחיד - שרביטן - ובו קרוב ל-70 מינים.
השרביטניים התפתחו בעידן הקרטיקון התחתון early Cretaceous), לפני 145-100 מיליון שנה), ומתקופה זו מוכרים מאובנים של סוג נוסף לשרביטן, שככל הנראה נכחד, בעוד מיני השרביטן, שהסתגלו לשינויי האקלים הקיצוניים, הצליחו לשרוד. יש המשערים כי ההתפתחות הפילוגנטית של הסוג הייתה תלוית-תפוצה גיאוגרפית וכך נוצרו קבוצות מינים מובחנות באמריקה, באסיה ובאירופה והמזרח-התיכון, באזורים שחונים, או שחונים-למחצה.
מקור שמו המדעי של הסוג שרביטן, Ephedra )ומכאן שם המשפחה Ephedraceae), מיוונית: "זנב-סוס". חוקר הטבע הרומי פליניוס, בן המאה הראשונה לספירה (Gaius Plinius Secundus, 23- 79), השתמש בשם זה לסוגים שבטבט ו-Hippuris, שמראם מזכיר את מיני השרביטן. השם העברי על שום מבנה הענפים הרותמיים, דמויי-השרביט של מיני הסוג. את השם "שרביטן" טבע איש העליה הראשונה, מראשוני המורים העבריים בארץ ישראל וחבר ועד הלשון העברית, מרדכי אזרחי (קרישבסקי) והוא הופיע לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שיצא לאור בשנת תרצ"א (1931) על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים.
השרביטניים הינם שיחים, זקופים, או מטפסים, לעתים משתלשלים מצוקים, ניכרים בענפיהם הרותמיים, דו-ביתיים - אברי הרבייה הזכריים והנקביים ערוכים על פרטים נפרדים, לעתים-רחוקות חד-ביתיים - בהם האיברים הזכריים והנקביים ערוכים על פרט יחיד, מואבקי רוח. השורשים סיביים. הגזע אפור עד חום-אדמדם, סדוק-תלום. הענפים מרובים, גלילניים, ירוקים על-פי רוב, ערוכים בדורים, או בצברים צפופים, מחורצים בעדינות לאורכם, עשויים פרקים-פרקים. העלים פשוטים, נגדיים, או ערוכים בדורים, דמויי-קשקש, או מנוונים לכדי נדן קרומי, הנוצר מבסיסם המאוחה של העלים. הם קצרי-חיים ועל-פי רוב אינם מטמיעים ועיקר ההטמעה נעשית על-ידי הענפים.
אברי הרבייה ערוכים באיצטרובלים חד-מיניים, ביצניים, קטנים. האיצטרובלים הזכריים ערוכים במפרקי הענפים ובקצותיהם, לעתים בודדים ולעתים בצברים של עד 10 איצטרובלים. כל איצטרובל עשוי 8-2 מערכים של חפים קרומיים נגדיים, או דוריים, התחתונים שבהם ריקים וכל אחד מהחפים העליונים עוטף איצטרובלון זעיר, העשוי שתי חפיות, מאוחות בבסיסן, שבחיקן גבעולון נושא-אבקנים (sporangiophore), הנושא 10-2 שקי אבקה (microsporangia) יושבים, או נישאים על זירים ואשר נפתחים בראשם תוך פיזור האבקה. גרגרי האבקה מוארכים, בלתי-מכונפים, לאורכם 12-6 תלמים. האיצטרובלים הנקביים, אף הם ערוכים יחידים, או בצברים, במפרקי הענפים ובקצותיהם, יושבים, או נישאים על עוקץ קצר. הם עשויים 10-2 מערכים של חפים קרומיים עד בשרניים, חופפים נגדיים, או דוריים, התחתונים שבהם ריקים והחפים העליונים חופים על איצטרובלון דמוי-גביע, עשוי זוג חפיות מאוחות בבסיסן, העוטות ביצית יחידה. הביצית עטופה במעטה (integument), הבולט כצינור דקיק אל מחוץ למעטפת החפיות. כמו כל חשופי הזרע, השרביטנים אינם מבשילים פרי שלו מעטה סגור העוטף את הזרע, אולם החפים מתעססים ומאדימים עם ההבשלה, לעתים מבשילים לפרי דמוי-ענבה, או למעטפת גלדנית עד בשרנית, לעתים מכונפת, הנושרת עם ההבשלה ומהווה את כסות הזרע. בכל איצטרובל נקבי מבשילים 2-1 זרעים דו-פסיגיים צהובים עד חומים-כהים, חלקים או מחורצים.
כבר בעולם העתיק שמשו מיני שרביטן אחדים להפקת תרופות נוגדות שיעול, ותכשירים להורדת חום, להמרצת זרימת הדם וכנוגדות אלרגיה. תכונותיו הרפואיות של הסוג מקורן בטאנינים ואלקלואידים המצויים ברקמות הצמח, במיוחד אפהדרינים (הקרויים כך על שמו המדעי של הסוג). התרופה אפהדרין (ephedrine), המופקת ממיני שרביטנים אחדים, מגבירה את פעילות הנוראדרנלין ומשמשת כמרחיבת סימפונות, להקלה בגודש האף ובקשיי נשימה ולהעלאת לחץ דם. אפהדרין מהווה גם חומר גלם לייצור התרופה להפרעות קשב וריכוז מתאמפטאמין (methamphetamine), המשמשת גם כסם הזיה (מת', Meth).
בישראל מיוצגת המשפחה ע"י 4 מינים. שרביטן מצוי שכיח מאוד בשטחים פתוחים בכל האזור הים-תיכוני. לשרביטן מצוי שני מופעים: כשהוא בשטח פתוח, הוא גדל בצורת שיח ענף וליד עצים הוא גדל כצמח מטפס, שענפיו מגיעים עד לצמרת העץ עליו הוא מטפס. שרביטן ריסני נפוץ במישור החוף. שני המינים האחרים נדירים וגדלים בדרום הנגב ובערבה.
כתב: דרור מלמד
מקורות:
