משפחת ההרנוגיים בסדרת הסנטנלאים (Santalales, שבה גם סנטליים ו-11 משפחות נוספות ללא נציגים בבר בישראל, רובן מאגדות סוגים טרופיים, רבים מהם טפילים, או טפילים-למחצה, חלקן משפחות חדשות, שהסוגים הכלולים בהן הופרדו ממשפחות קלאסיות עקב מחקרים פילוגנטיים-מולקולריים), כוללת קרוב ל-80 סוגים ויותר מ-800 מינים. הסוג דבקון, שהיה כלול במשפחה שוייך לאחרונה לסנטליים.
ההרנוגיים צעירים-יחסית אבולציונית והתפתחו רק לפני 30-40 מיליון שנה. תפוצתם טרופית.
המשפחה קרויה על שם הסוג הרנוג, שם צמח הנזכר בתלמוד (בשם חרנוגא, או הרנוגא, מסכת שבת דף ק"י, עמ' ב') ואשר אומץ על ידי פסח אוירבך ומרדכי אזרחי (קרישבסקי), אשר ערכו את "ילקוט צמחים", שיצא לאור על ידי ועד הלשון העברית, בשנת תר"ץ (1930). מעניין לציין כי השם הרנוגא נזכר בתלמוד גם כשם ציפור (מסכת חולין, דף ס"ב עמ' ב') ולא מן הנמנע שהעובדה כי הרנוג השיטים מואבק ע"י הציפור צופית בוהקת ומופץ זרעים על ידה, היתה מקור השראה לבחירת השם כפול-המשמעות. שם הסוג המדעי Loranthus (ומכאן שם המשפחה, Loranthaceae), מלטינית: lorum - "רצועות", anthus - "פרח", לאמור: "פרח הרצועות", על שום עלי הכותרת דמויי-הרצועות במיני הסוג. בחלק מהרשימות הטקסונומיות הסוג הרנוג נכלל בסוג Plicosepalus והסוג Loranthus כיום כולל מינים שאינם מצויים בישראל.
ההרנוגיים הם שיחים (צמחים רב-שנתיים מעוצים), ירוקי-עד, טפילים-למחצה על ענפי עצים, לעתים נדירות על שורשי שיחים ועצים, מטמיעים, אך יונקים מהפונדקאי נוזלים וחומרי מזון, בעזרת שלוחות מֶצֶץ (haustoria), החודרות לשורשי הפונדקאי. העלים נגדיים, או ערוכים בדורים, לעתים-רחוקות מסורגים, חסרי עלי-לוואי, הפטוטרות אינן ניכרות בדרך-כלל. טרפי העלים פשוטים, תמימים, לעתים-קרובות בשרניים. לעתים העלים קשקשיים, או חסרים. התפרחת אשכולות, סוככים, או תפרחות דמויות-שיבולת, לעתים צברי-פרחים, בקצות הענפים, או בחיקי עלים. במינים אחדים (Tolypanthus) מצויים חפים בבסיס התפרחת, היוצרים מעין מעטפת. הפרחים דו-מיניים על-פי רוב, לעתים נדירות חד-מיניים ואז הצמחים דו-ביתיים - פרחים זכריים ערוכים על פרט אחד ופרחים נקביים ערוכים על פרט אחר. ההרנוגיים מואבקי-חרקים, או מואבקים על-ידי ציפורים. הפרחים ניכרים, נכונים, או בעלי סימטריה דו-צדדית. העטיף כפול, או שהגביע מנוון לכדי טבעת, או חסר. כאשר קיים, הגביע מאוחה-עלים, דמוי-כוסית ולו 8-3 אונות תמימות, או משוננות קלות, נותר יציב ואינו נושר לאחר הבשלת הפרי. לעתים קיים תת-גביע (calyculus) מתחת לעטיף. הכותרת עשויה 8-3 עלי-כותרת מפורדים, או מאוחים, צהובים, אדומים, או כתומים. מספר האבקנים כמספר עלי-הכותרת, הם מאוחים לצינור הכותרת וניצבים אל מול עלי הכותרת. המאבקים בני לשכה אחת, או 2 לשכות, לעתים מחולקות לרוחבן ונראות כרב-לשכתיות, מפזרות אבקה דרך סדק אורך, הפונה כלפי מרכז הפרח. השחלה תחתית, מעורה לצינור העטיף, עשויה 4-3 עלי-שחלה מאוחים, היוצרים מגורה יחידה. עמוד העלי פשוט ונימי, או חסר, הצלקת קטנה.
ההפריה והתפתחות העובר בהרנוגיים ייחודית (כך גם בחלק מהסנטליים, למשל בסוג דבקון). השחלה מצומצמת ובה רקמה מרכזית (mamelon - "פיטמה"), שבה מתפתחים שקי עובר, כל אחד מהם מכיל מספר גרעינים. בעוד שברוב הצמחים הגרעינים הנקביים נשארים בשק העובר וקולטים את הגרעינים הזכריים היורדים מצינור המתפתח מגרגר האבקה ("נחשון"), בהרנוגיים שק העובר גדל לכיוון עמוד-העלי, לעתים עד לצלקת, ומאתר את הגרעינים הזכריים. הקדם-עוברים הנוצרים מאיחוד הגרעינים הזכריים והנקביים, גדלים חזרה לתוך שק העובר, תוך תחרות זה עם זה, עד שלעתים נותר עובר יחיד, או מספר עוברים המתפתחים בפרי. המשמעות היא שבעצם בשחלת ההרנוגיים לא קיימות ביציות וממילא הזרע המתפתח אינו זרע אמיתי, אך הוא דומה במראהו לזרעי צמחים ממשפחות אחרות. הפרי ענבה, או בית גלעין, דביק, עסיסי, מכיל זרע יחיד, שבו שפע אנדוספרם ועובר גדול.
בארצות שונות, בעיקר באפריקה ובהודו, נחשבים מיני הרנוגיים שונים כטפילים מזיקים לעצים במטעים חקלאיים, כגון קקאו, עץ הגומי ועץ הקולה, בהפריעם לגידול הצמח והשפעתם על היבול. מינים שונים משמשים ברפואה העממית לריפוי פצעים ולטיפולים במחלות מגוונות. מחקרים פרמקולוגיים תומכים בכך שרבים ממיני ההרנוגיים מכילים אנטי-אוקסידנטים והם יעילים נגד שורה ארוכה של מחלות ותסמינים, כגון סכרת, לחץ-דם וסרטן.
בישראל מיוצגים ההרנוגיים על-ידי מין אחד, הרנוג השיטים, הנטפל בעיקר לעצי שיטה ושיזף בערבה ולאורך הבקע הסורי-אפריקני.
כתב: דרור מלמד
מקורות:
