משפחת הדקליים בסדרת הדקלאים (Arecales, סדרה בחד-פסיגיים, שיש הכוללים בה עוד משפחה אחת, Dasypogonaceae, שסוגיה אנדמיים לאוסטרליה), כוללת כמעט 190 סוגים וכ-2,470 מינים. המשפחה התפתחה לפני כ-110 מיליון שנה ותפוצתה משתרעת באזורים הטרופיים והסוב-טרופיים הלחים, בעיקר בחצי הכדור הדרומי.
המשפחה קרויה על שם הדקל, שם נרדף לתמר מתקופת המשנה: "הַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקָע. בְּדָלִית (גֶּפֶן הַמֻּדְלֵית) וּבְדֶקֶל - בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים" (מסכת פאה, פרק ד', משנה א'). שם זה הוכנס חזרה לשימוש בוטני מודרני ע"י פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי) במילונם "ילקוט הצמחים", שיצא לאור ע"י ועד הלשון העברית בשנת תר"ץ (1930). שם המשפחה, דקליים, הופיע במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שיצא לאור בשנת תרצ"א (1931), על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים, בו גם הסוג תמר (Phoenix) נקרא "דקל". השם "תמר" ו"דקל" שמשו בערבוביה, אך בשנת 2003 קבעה האקדמיה ללשון העברית כי שם הסוג יקרא "תמר" והשם "דקל" משמש כיום לתיאור כללי של עץ השייך למשפחת הדקליים. שמה המדעי של המשפחה, Arecaceae, על שם הסוג Areca, שמיניו גדלים בג'ונגלים הלחים של סין והודו. מקור השם בשפה הילידית של חופה הדרום-מערבי של הודו. שמה המדעי הקודם של משפחת הדקליים היה Palmae, מלטינית: palma - "כף-יד", על שום מבנה העלים בכמה ממיני הדקליים, המזכירים מבנה של אצבעות כף-יד.
הדקליים הינם צמחים מעוצים - עצים, שיחים ומטפסים - לעתים ענֵפים, גדלים בודדים, או בצברים, לעתים קוצניים, ניכרים בצבר העלים שבראש הגזע. אחדים מהמינים הם חד-פירותיים (monocarpic) - הצמח מת לאחר שהבשיל פירות. השורשים סיביים, עבים. הגבעול על-פי רוב אינו מסועף, אך יש והוא מסתעף באופן דו-קרני, זקוף, שרוע, או מטפס, לעתים-קרובות חסון, אך לעתים עדין, יש והוא קצר-מאוד, או תת-אדמתי ונדמה כחסר. טבעות המפרקים, שהן בעצם צלקות העלים, ניכרות כרגיל בגזע, לעתים קוצניות. העלים גדולים, בלתי נשירים, נדנים בבסיסם. במינים רבים נדן העלה חובק את הגזע, בכסותו על ניצני העלים שמעליו ועולה הדוק כצינור עד לראש העץ, שם נפרשים הטרפים ככתר - מבנה זה מכונה "קנה הכתר" (crownshaft). לעלי הדקליים פטוטרות קצרות, או ארוכות, לעתים קוצניות, או מכוסות בבליטות, לעתים הפטוטרות חסרות. הפטוטרות מסתיימות לפעמים בהתרחבות משולשת, שטוחה, במקום חיבורן לטרפים, ייחודית לדקליים, הנקראת hastula(מלטינית: "רומח-קטן"). הטרפים בדרך-כלל מורכבים, נוצרים מטרף פשוט-תמים המתפצל למבנה מנוצה פעם אחת, או פעמיים, או גזור כעין כף-יד. אונות הטרפים מכופלות בדרך-כלל. התפרחות גדולות, עטופות במתחל לפני הפריחה, ערוכות כשיבולים, אשבולים, או מכבדים, בחיקי עלים. הפרחים מרובים, קטנים, על-פי רוב חד-מיניים, נכונים, בבסיסם חפים, ערוכים על שזרה. הצמחים חד-ביתיים - פרחים זכריים ופרחים נקביים ערוכים על אותו פרט, או דו-ביתיים - פרחים זכריים ופרחים נקביים ערוכים על פרטים שונים. הדקליים הינם מואבקי-רוח, או מואבקי-חרקים ומינים אחדים מואבקים על-ידי עטלפים. העטיף כפול, ערוך ב-2 דורים של 3, בדרך-כלל אינו ניכר, אך במינים אחדים הוא גדול וצבעוני. בפרחים הזכריים בדרך-כלל 6 אבקנים (לעתים 3, או 9), ערוכים ב-3-2 דורים, לעתים מאוחים בבסיסם, במינים אחדים (Phytelephas) מגיע מספר האבקנים ל-1,000 ויותר. המאבקים בני 2 לשכות, מפזרות אבקה דרך סדקי אורך, הפונים כלפי מרכז הפרח, או הצידה. בפרחים הנקביים שחלה עילית, עשויה 3 עלי-שחלה מאוחים, היוצרים 3-1 מגורות, שבכל אחת ביצית יחידה. בפרחים הנקביים מצויים לעתים שרידי אבקנים מנוונים (סטמינודים) ובפרחים הזכריים מצויים לעתים שרידי עליים (פיסטילודים). מכל מגורה עולה עמוד-עלי, הנושא צלקת בת 3 אונות. הפרי ענבה, בית-גלעין, או אגוז, לעתים צבעוני, מכיל 3-1 זרעים. הזרע גדול, עתיר אנדוספרם. העובר זעיר ולו פסיג אחד, איזמלני. הפצת הזרעים נעשית בדרך-כלל על-ידי בעלי-חיים, זרעי מינים אחדים מופצים במים.
לדקליים חשיבות כלכלית רבה. אגוז הקוקוס, פריו של דקל הקוקוס (Cocos nucifera), מהווה מרכיב תזונתי חשוב ביותר בארצות טרופיות ומשתמשים בו גם כחומר גלם לתכשירים קוסמטיים. כמעט כל אברי דקל הקוקוס ופריו ניתנים לשימוש. מי הקוקוס המצויים בתוך האגוז, האנדוספרם הבשרני שלו, סיבי האגוז, לבבות הדקל, ענפי העץ וגזעו משמשים למאכל, להפקת שמן, לקליעת סלים לקירוי גגות ולבניה. הקוקוס מגודל בתרבות ביותר מ-90 ארצות ברחבי העולם, בעיקר באסיה. התמר המצוי, אף הוא מהווה גידול עיקרי בארצות המדבריות של המזרח התיכון ובאזור פקיסטן וגם במקרה זה משתמשים בכל חלקי הצמח: הפרי נאכל לח או מיובש, מפיקים ממנו גם סירופ מתוק (סילאן), הגזע משמש לבניין, העלים לקליעה ולקירוי. בישראל הוא גידול חקלאי חשוב במשקי עמק הירדן והערבה. באנדוספרם שבזרעים של מיני Phytelephas (המכונה "אגוז השנהב"), משתמשים כתחליף לשנהב פילים ומייצרים מהם כפתורים, חרוזים, תכשיטים וחפצי אומנות. מעלי הדקל הברזילאי Copernicia prunifera מפיקים כמויות עצומות של שעווה, המכונה Caranuba wax, המשמשת כחומר גלם עיקרי לציפויים מבריקים שונים, בתעשיית הממתקים, המכוניות, משחות לצחצוח נעליים, ותכשירי הברקת רצפות ורהיטים. ממינים רבים של דקליים עדינים, חלקם מטפסים, דמויי-במבוק וחלקם מינים חסונים יותר ((Metroxylon, Pigafetta, Raphia, הנפוצים בעיקר באינדונזיה ובפיליפינים, קולעים רהיטי רטן (Rattan), המשווקים ברחבי העולם. מעורקי העלים של דקל הרפיה (Raphia) מפיקים סיבים לקליעה אומנותית ולייצור חבלים, לקליעת סלים, כובעים ונעליים. מיני דקליים רבים נפוצים כצמחי נוי בגינות ובשדרות.
בישראל מיוצגת המשפחה ע"י 2 מיני בר. רוב עצי התמר המצוי שבישראל מתורבתים, אולם תמרי בר גדלים בסמוך למעיינות ובמלחות בנגב, בערבה ובבקעת הירדן. דום מצרי, הניכר בגזעיו המסתעפים, נדיר מאוד בישראל וגדל בערבה. בישראל מוכרות הוושינגטוניה החסונה והוושינגטוניה החוטית, שהן עצי נוי שהובאו לישראל בתחילת המאה ה-20, ע"י אהרון אהרונסון. לפי הספרות, מתרחשת הכלאה ספונטנית בין מינים אלה ויש הרואים בוושינגטוניה החסונה זן של הוושינגטוניה החוטית (Washingtonia filifera var. robusta).
כתב: דרור מלמד
מקורות:
