משפחת האורניים בסדרת המחטניים (Pinales, סדרה בחשופי הזרע שנהגו לכלול בה גם הברושיים ועוד 4 משפחות ללא נציגים בבר בישראל, אך לפי רשימות טקסונומיות מובילות ועדכניות כלולה בה רק משפחת האורניים), כוללת 11 סוגים וכ-250 מינים. המשפחה התפתחה בסוף עידן היורה או בתחילת הקרטיקון (לפני כ-145 מיליון שנה) ומיניה נפוצים כמעט לחלוטין רק בחצי-הכדור הצפוני.
המשפחה קרויה על שם הסוג אורן (Pinus), הסוג הגדול במשפחה, אשר מספר מיניו מהווה כדי מחציתה. שמו המדעי של האורן, שם לטיני עתיק יומין, מקורו ככל הנראה בשפות האינדו-אירופיות המוקדמות ומשמעותו "שרף", הנוזל הדביק המופרש מגזעי העץ וענפיו בהיפצעם. השם העברי, אורן, הוא שם תנכי: "נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל" (ישעיהו מ"ד, י"ד) ונהוג לזהותו עם אורן ירושלים.
המשפחה כללה בעבר את כל המחטניים, אולם כיום היא מוגבלת לקבוצה חד-שושלתית המתייחדת משאר המחטניים במבנה האצטרובלים של מיניה.
כמעט כל מיני האורניים הם עצים ירוקי עד (מינים בודדים הינם שיחים, או עצים נשירים), מכילי שרף ארומטי דביק, חד- ביתיים, בהם האיברים המיניים נפרדים וערוכים באצטרובלים זכריים ונקביים על אותו פרט, מואבקי רוח. מערכת השורשים סיבית, או מעוצה, השורשים המעוצים מסתיימים בדרך-כלל בקצוות בלתי-מעוצים עדינים, שבהם מתקיימת סימביוזה עם פטריות אשר אינן חודרות את דופן התא הצמחי (אקטומיקוריזה) ומאפשרות לצמח לגדול בקרקעות עניות בחומרי מזון. הגזע חלק, מחורץ או קשקשי. הענפים הצדדיים מפותחים, או קצרים. במינים אחדים (אורן, ארז) ענפי הצמיחה מתארכים ונעשים מעוצים ומהם יוצאים ענפים קצרים (מכונים דרבנות, Spurs, בסוג ארז), או ננסיים (אורן) הנושאים את העלים. העלים תמימים, או משוננים באופן עדין, סרגליים, או דמויי-מחט, גלילניים, או בעלי-3 מקצועות, לאורכם עוברות תעלות מכילות שרף, במינים אחדים העלים קשקשיים. העלים יושבים, או בעלי-פטוטרות קצרצרות, מסורגים באופן סלילני לאורך ענפי הצמיחה ונושרים יחידים, או שהם ערוכים בצברים על ענפי המשנה הננסיים (אורן), עטופים בבסיסם בנדן דמוי-קשקש ונושרים כצבר.
שקי האבקה נישאים על קשקשי אצטרובלים זכריים קטנים, ביצניים-גלילניים, יחידים או בצברים, המתבגרים ונושרים מדי שנה. אצטרובלי האבקה עשויים אבקנים קשקשים (microsporophylls) מרובים, הערוכים באופן סלילני, כל אחד מהם נושא שני שקי אבקה (microsporangia). באחדים מהסוגים גרגרי האבקה מצויידים בזוג שלפוחיות אויר, המקלות על פיזור האבקה ברוח.
האצטרובלים הנקביים מפותחים, זקופים, או תלויים על עוקצים בקצות הענפים, יחידים, או בקבוצות, מתבגרים ונושרים במהלך 3-1 עונות. הם עשויים קשקשים מרובים, נושאי 2 ביציות בבסיסם, הערוכים כסליל ומתעצים לאחר ההאבקה, מלווים בתחתיתם בחפים עקרים קצרים, חופשיים או מאוחים לקשקש, מפותחים, או שרידיים. הביציות מתפתחות לזרעים, מכונפים על-פי רוב, להם 18-2 פסיגים.
ברבים ממיני הסוג אורן, חלק מהאצטרובלים הנקביים אינם נפתחים לאחר ההבשלה, אלא נותרים יציבים על ענפי העץ ונפתחים כאשר תנאי הסביבה מתאימים, או בשעת שריפה - תופעה המכונה אפילות (serotiny). זהו מנגנון הישרדות מוצלח, שכן לאחר שריפה נובטים פרטים רבים, המאפשרים את חידוש החורש השרוף ומונעים חדירה של מינים אחרים.
לאורניים חשיבות כלכלית רבה, בהיותם מקור עיקרי לעץ רך, הנפוץ בתעשיית הרהיטים. מפיקים מהם שרפים, שמנים אתריים, טרפנטין, זפת וחומרים צמיגים אחרים. חשיבותם האקולוגית עצומה, הם מהווים מרכיב עיקרי ביערות הצפוניים, מקום קינון ומסתור לבעלי חיים רבים. רבים מהמינים משמשים כעצי נוי בגינון ובייעור.
בישראל גדלים בבר ובחורשים מינים שונים של עצי אורן - אך רובם הינם נטע אדם, מעשי ידי הקרן הקיימת לישראל. עצי בר של אורן ירושלים נדירים מאוד בישראל. האורנים מתאימים מאוד לתנאי האקלים היבש שבארצנו ומסוגלים לשגשג בקרקעות רדודות ועניות במינרלים. במשפחת האורניים נמנים גם הסוגים ארז, אשוח ואשוחית, הנטועים בידי אדם בחורשות שונות בישראל.
כתב: דרור מלמד
מקורות:
