הצלקנית הובאה ארצה, ככל הנראה, לפני קום המדינה כצמח כיסוי לגינות. היא פולשת לאורך החוף, במיוחד בשני העשורים האחרונים, וממשיכה בדהירתה לכיבוש שטחים חדשים כפי שהיא עושה במדינות רבות. הצמח מתרבה נמרצות באמצעות שלוחות שלאורכן מתפתחים נצרים צעירים. נמדדו "שטיחים" צפופים של הצלקנית באורך של 20 מטרים (צמח בודד ו"בנותיו") וקצב התפשטות של מטר לשנה. בעוד הצמחים הבוגרים "מתרכזים" בהתבססות ובקליטת מינרלים, הצמחים הצעירים (ה"מתוגברים" על ידי צמח האם) מתמחים בצמיחה מהירה ובהתפשטות לרוחב. חלוקת עבודה זו מהווה שילוב מנצח להתפשטות אגרסיבית ולדחיקת צמחים מקומיים. בנוסף לכך הצלקנית גורמת לשינוי בית הגידול בכך שהיא גורמת להגברת חומציות הקרקע ולכך לא מותאמים הצמחים המקומיים שנביטתם וצמיחתם מעוכבות או נמנעות.
בכמה מאיי הים התיכון נמצא "שיתוף פעולה" בין שלושה מינים פלשניים: צלקנית, חולדות וחתולי בית שהתפראו. החולדות אוכלות את הפירות, בעונה שבה המזון מועט, והחתולים אוכלים את החולדות. זרעי צלקנית שעברו דרך מערכת העיכול נובטים טוב יותר. כן נמצא שההפצה (המשנית) על ידי החתולים היא למרחק רב יותר לעומת ההפצה המקורית באמצעות החולדות בלבד. מעבר הזרעים דרך מערכת העיכול משפר את הנביטה. בארץ לא נצפו עדיין נבטים וככל הנראה אין מי שיאכל את הפירות.
בדרום אפריקה נאכלים הפירות ומכאן שמם "תאנת ההוטנטוטים". הם מוכשרים לאכילה על יד כבישה או הכנת ריבה.
כתב: אמוץ דפני
מתוך הספר "מאתיים מילים על מאתיים צמחים"