משפחת החיעדיים בסדרת הציפורנאים (Caryophyllales, שבה גם פרנקניים, אשליים, עפריתיים, ארכוביתיים, ציפורניים, ירבוזיים, לילניים, רגלתיים, אפרוריתיים, צבריים ועוד 27 משפחות ללא נציגים בבר בישראל), כוללת יותר מ-130 סוגים וקרוב ל-1,100 מינים.
המשפחה קרויה על שם הסוג חיעד, תרגום ישיר של השם המדעי, Aizoon (ומכאן שם המשפחה, Aizoaceae), מיוונית: aei - "תמיד", zoion - "יצור-חי". השם העברי הופיע לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת איג, זהרי ופינברון שיצא לאור בשנת תרצ"א (1931) על-ידי האוניברסיטה העברית בירושלים.
המשפחה התפתחה בתום עידן הקרטיקון העליון, לפני כ-74 מיליון שנה ותפוצת מיניה משתרעת באזורים השחונים, בעיקר בדרום-אפריקה אך גם באוסטרליה ובאזורים שונים באמריקה.
החיעדיים הינם עשבים חד-שנתיים, רב-שנתיים, בני-שיח, לעתים רחוקות מעוצים, יש והם מצומצמים לכדי זוג עלים יחיד, כמעט תמיד סוקולנטיים-בשרניים. אברי הצמח חלקים, או מכוסים בשערות שלפוחיתיות מבריקות (אהל הגבישים). השורשים סיביים, לעתים מעובים לפקעות. הגבעולים לעתים נמצאים מתחת לאדמה, לעתים שרועים באופן על-אדמתי ויוצרים משטחים (צלקנית) ולעתים הם זקופים (חיעד). העלים כמעט תמיד נגדיים, בשרניים, לעתים יושבים ולעתים נישאים על פטוטרות. טרפי העלים שטוחים, גליליים, או משולשים בחתך רוחב, לפעמים קטומים, קשקשיים, לעתים-רחוקות קוצניים, שוליהם תמימים, לעתים משוננים. עלי-לוואי חסרים כרגיל. הפרחים דו-מיניים, נכונים, יחידים, או בצברים, בחיקי-עלים, או בקצות הגבעולים, נישאים על עוקצים, או יושבים, לעתים-קרובות נפתחים בשעות הצהריים. לעתים קיימים חפים בבסיס התפרחות. העטיף פשוט (עלי-גביע בלבד) או כפול. הגביע בן 5-3 עלים בשרניים, ירוקים, מאוחים בבסיסם לצינור, או למבנה דמוי-פעמון. הכותרת לרוב חסרה ומוחלפת ב-5 עד הרבה אבקנים מנוונים (סטמינודים), לעתים צבעוניים וניכרים, המשווים לפרח מראה המזכיר את פרחי משפחת המורכבים. במינים שונים קיימים עלי כותרת אמיתיים, רבים. בפרח 5 עד הרבה אבקנים פעילים, בני 2 לשכות, המשחררות אבקה דרך סדק אורך. השחלה עילית, או תחתית, עשויה 2 עד הרבה עלי-שחלה מאוחים, היוצרים מגורות כמספרם, בכל אחת מהן זרע יחיד עד הרבה זרעים. הצלקות כמספר עלי-השחלה, חופשיות ואינן נישאות על עמודי עלי, או שקיימים 25-1 עמודי-עלי, נפרדים או מאוחים בבסיסם. לעתים קיימים צופנים נפרדים, או צופן דמוי-טבעת בבסיס השחלה. הפרי הלקט היגרוסקופי (סופח מים), הנפתח ב-5-3 קשוות בהירטבו ומכיל 500-1 זרעים, או שהפרי ענבה. הזרעים קטנים-בינוניים, חומים-שחורים, לרוב מגובששים. העובר עדין, כרוך כסליל מסביב לפריספרם (רקמת ההזנה המתפתחת מן הביצית), אנדוספרם מועט או חסר.
כמיני צמחים ממשפחות שונות, הגדלים במקומות יבשים, רבים ממיני החיעדיים מסוגלים להטמיע פחמן דו-חמצני באופן הרגיל, או בתהליך הטמעה מסוג CAM, המאפשר פתיחת פיוניות בשעות הלילה הקרירות, תוך דיות (טרנספירציה) מינימאלי והקטנת איבוד מים. דרך הפיוניות הפתוחות בלילה קולט הצמח פחמן-דו חמצני ואוגר אותו כחומצה. בשעות היום מתפרקת החומצה והפחמן הדו-חמצני המשתחרר מקובע בתהליך הפוטוסינתזה הרגיל ליצירת סוכרים, בעוד פיוניות הצמח נותרות סגורות (עוד על מנגנון זה, ראה בתיאור משפחת הטבוריתיים). צמחים שלהם יכולת מעבר מאופן אחד של תהליך ההטמעה לאופן אחר, בהתאם לתנאי הסביבה, נקראים "צמחי CAM פקולטטיביים". התופעה נחקרה רבות באהל הגבישים, צמח של חוף הים, הנפוץ במקורו באגן הים התיכון ובאירופה, אך התאזרח גם באוסטרליה ובצפון-אמריקה.
מינים שונים של חיעדיים משמשים כצמחי גינון נפוצים, כגון צלקנית החרבות וצלקנית נאכלת, הנשתלות על קרקעות חוליות לשם ייצובן ולנוי פרחיהן המרהיבים. מקורה של הצלקנית בדרום-אפריקה, אך היא הובאה לצרכי גינון לאזורי חוף חמים בשאר היבשות וכמו בישראל הפכה במקומות רבים לצמח פולש, המשתלט על שטחים נרחבים בקרבת חוף הים.
בישראל מיוצגים החיעדיים ע"י 7 סוגים ו-11 מינים.
כתב: דרור מלמד
מקורות:
