רבועה שרועה

רבועה שרועה היא עשב חד-שנתי, בתנאים מתאימים עשוי להיות רב-שנתי, שרוע, קירח, בשרני, גובהו 60-40 ס"מ. אברי הצמח, הגבעולים והעלים, מכוסים שלפוחיות זעירות (bladder cells), זוהרות ומנצנצות כטיפות באור השמש, בעזרתן מווסת הצמח עודפי מלחים. הגבעולים שרועים (מכאן שמו העברי של המין), מעוצים מעט בבסיסם, נשברים בקלות. העלים מסורגים (מערך שאינו נפוץ במיני משפחת החיעדיים, בהם ברוב המינים העלים נגדיים). פטוטרות העלים מכונפות בשוליים צרים, הנראים כהמשכו של הטרף. טרפי העלים עבים, כמעט בשרניים, רכים למגע, משולשים, דמויי-רומח, או מעוינים, שפתם תמימה, לעתים גלונית, צידם העליון ירוק עז וצידם התחתון ירוק חיוור. עורקי הטרף עבים ובולטים מאוד בצדו התחתון. עלי-לוואי חסרים. הפרחים כמעט יושבים, נישאים על עוקץ קצרצר ושאינו מובחן כמעט, יחידים (לעתים עד 3 בצבר) בחיקי עלים, לעתים חד-מיניים. לעתים-קרובות, בחיק העלה, סמוך לעוקץ הפרח, נראים עלים זעירים, שהם תחילת צימוח של ענף צעיר. העטיף פשוט, דמוי-פעמון, עשוי 5-4 אונות ביצניות, פרושות, צהובות בצדן העליון וירוקות בצדן התחתון. בפרחים 13-10 אבקנים. השחלה חצי-תחתית, בת 8-3 מגורות, מכל אחת עולה עמוד-עלי, נושא צלקת יחידה. הפרי אגוזית גלדנית בלתי נפתחת, שבה מספר מגורות כמספר מגורות השחלה, בראשה 4 בליטות דמויות-קרניים חרוטיות. בכל מגורה זרע אחד, חלק, דמוי-כליה.
רבועה שרועה פורחת לאורך כל השנה כמעט, אם כי רוב הפרטים שנמצאו בישראל פרחו בתקופת הקיץ (הפרט שצילומיו מצורפים כאן נמצא פורח בחודש ינואר, לאחר תקופת גשמים). בית גידולה בחולות חופים ובאזורים לחים, שבהם הקרקעות מלוחות. בישראל היא צמח גר, פליט תרבות נדיר. רוב הפרטים נמצאו באזור השרון (מחדרה ועד תל-אביב) סמוך לחוף הים, בחגורת הרסס. הפרט המצולם כאן נמצא על גדות הירקון. רבועה שרועה ידועה בישראל כצמח תרבות ופליט-תרבות כבר משנות ה-30 של המאה הקודמת. מכיוון שלא היה ברור אם הצמח מקיים אוכלוסיות מבוססות בארץ, הוא לא הוכנס לפלורה של ישראל ורק הוזכר ב"פלורה פלסטינה" ע"י פרופ' מיכאל זהרי, שבחר לא לתארו כמין מקומי. רק בשנת 2009 דיווח פרופ' אבינעם דנין על הרבועה השרועה כצמח שהתאזרח בישראל, המקיים אוכלוסיות יציבות לפחות שני עשורים וניתן לכלול אותו בפלורה המקומית (Willdenowia, 39:335-345). תפוצתו העולמית של הצמח משתרעת באוסטרליה וניו-זילנד, יפן ודרום-אמריקה וכצמח גר התאזרח בכל היבשות.
רבועה שרועה ידועה בכינויה "תרד ניו-זילנדי", על שום דמיון עליה לתרד (שהוא צמח ממשפחה אחרת, סלקיים) והשימוש בו כירק מבושל, מהווה לעתים תחליף לתבשילי תרד. הצמח לא נצרך משמעותית על-ידי הילידים האבוריג'ינים שבאוסטרליה והמאורים שבניו-זילנד, שם רבועה שרועה נפוצה מקדמת דנא, משום שהוא מכיל ריכוזים גבוהים של חומצה אוקסאלית, שניתן להיפטר מהם בחליטה מהירה לפני בישול מלא. זאת גם הסיבה שהצמח אינו נאכל על-ידי בקר וצאן. היה זה מגלה הארצות הנודע, קפטיין ג'יימס קוק (James Cook, 1728-1779), שהשתמש בצמח לריפויים של מלחי ספינתו "אנדוור" שחלו בצפדינה, מחלה הנגרמת כתוצאה מחוסר בויטמין C, בהיעדר צריכת ירקות ופירות במשך זמן ממושך. הצמח שזרעיו הובאו לאירופה על-ידי הבוטנאי וחוקר הטבע, חבר המשלחת של קוק, סיר ג'וזף בנקס (Sir Joseph Banks, 1743-1820), הופץ ברחבי העולם ומגודל בתרבות כצמח מאכל, למרות שערכו התזונתי דל למדי. ברפואה העממית משתמשים בתכשירים המופקים מהצמח לטיפול במחלות מעיים.
רבועה שרועה תוארה בשנת 1891, על-ידי הבוטנאי הגרמני קונצה (Carl Ernst Otto Kuntze, 1843-1907), הידוע בשינוי הכולל (רביזיה) לשמותיהם של אלפי צמחים שאסף במסעותיו ברחבי העולם, שהוציא לאור בשלושה כרכים ואשר שיטתו נדחתה לחלוטין על-ידי הקהילה המדעית. למעשה, תואר הצמח לראשונה יותר ממאה שנה קודם לכן, בשנת 1781, ע"י הזואולוג והבוטנאי הגרמני-רוסי, פאלאס (Peter Simon Pallas 1741-1811), ששייכו בשעתו לסוג Demidovia.
שמו המדעי של הסוג, tetragonia , מיוונית: tetra - "ארבע", gonia - "זווית", לאמור: "בן ארבע-צלעות" מתייחס לארבע קרנות הפרי וזהו גם מקור שם המין, tetragonioides (הסיומת oides משמעה "דמוי", כלומר: "טטרגוניה דמויית-טטרגוניה"). העיברות לשם הסוג, רבועה, הובא לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שיצא לאור בשנת תרצ"א (1931) על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים.
הסוג רבועה כולל כ-50 מינים, רבועה שרועה הוא המין היחיד שנאסף בישראל.

כתב: דרור מלמד