זון רב-פרחים הוא דגני חד-שנתי בדרך-כלל, אך עשוי להיות דו-שנתי, או אפילו לשרוד לאורך מספר שנים בתנאים נוחים. הצמח גדל בגושים, נטוי עד זקוף, גובהו 100-30 ס"מ, במבט ראשון דומה מאוד לזון אשון, אלא שבבחינה מדוקדקת ניתן להבחין שמספר הפרחים בכל שיבולית גדול יותר והמוצים מסתיימים במלענים עדינים. הקנים מזוותים, קירחים, מעורקים, עשויים 5-2 פרקים. פי הנדנים קירח. הלשונית שבין הנדן לטרף קהה-קרועה, קרומית-ריסנית. הטרפים סרגליים, גלולים פנימה בצמח הצעיר ונפרשים עם ההתבגרות, מצטררים בקצותיהם, קירחים, מחוספסים קמעא. התפרחות שיבולים דקות, זקופות, לעתים קשותות מעט, נראות כהמשכם של הקנים, אורכן 30-15 ס"מ. על ציר תפרחת פחוס ערוכות השיבוליות לסירוגין, מרווחות זו מזו כדי אורך השיבולית, יושבות מהודקות לציר, בשקעים שלאורכו. כל שיבולית חפויה בגלומה יחידה בצדה הפונה לחוץ (גלומה עליונה), שכן הגלומה התחתונה, הפונה כלפי הציר, התנוונה והיא חסרה בסוג זון, למעט בשיבולית הקיצונית, שלה 2 גלומות. עם הבשלתן מתפשקות השיבוליות ונוטות בזווית חדה, יחסית לציר. השיבולית איזמלנית, פחוסה מצדדיה, מכילה 22-8 פרחים תלת-אבקניים, הקיצוני שבהם מנוון, מתפרקת בבגרותה מתחת לכל פרח פורה. הגלומות איזמלניות, גלדניות, מעורקות, קמורות מעט בגבן, קצותיהן מעוגלים, או מתחדדים, אורכן כמחצית אורך השיבולית, נותרות יציבות על הציר לאחר ההבשלה ואינן נושרות. המוץ התחתון קמור בגבו, מחודד בקצהו ומסתיים בדרך-כלל, לפחות בשיבוליות שבמחצית העליונה של התפרחת, במלען מחוספס, עדין, זקוף, קצר שעל-פי רוב אינו עולה על אורך גוף המוץ. המוץ העליון חסר מלען, אורכו כאורך המוץ התחתון. הגרגיר מעורה במוצים.
זון רב-פרחים פורח באביב ובקיץ. בית גידולו מקומות לחים. בישראל גדל בדגם מפוזר פה ושם. הוא צמח נדיר מאוד בישראל ועל פי הפלורה פלסטינה חדר לישראל כתוצאה מזרעים שהיו מעורבים בזרעי דשאים לגינון. תפוצתו העולמית קוסמופוליטית.
זון רב-פרחים תואר בשנת 1778, על-ידי חוקר הטבע והטקסונום לאמארק ( Jean-Baptiste Pierre Antoine de Monet, Chevalier de Lamarck, 1744-1829), אבי תיאוריית ההתפתחות האבולוציונית, המכונה על שמו: לאמארקיזם, על פיה בעלי-חיים משנים את צורתם ומסתגלים לשינויים סביבתיים ואשר היה הראשון שהשתמש במונח "ביולוגיה".
שם הסוג המדעי, Lolium, הוא שם קדום לעשב דגני, המוזכר בכתביו של המשורר הרומי וירגיליוס (19-70 לפנה"ס), אותו אימץ הטקסונום לינאוס (Carl Linnaeus, 1707-1778), כשתיאר את הסוג לראשונה. על מקור השם נחלקו הבלשנים. יש המייחסים אותו למילה היוונית Lolion - "ערמומי", "רמאי", משום שזרעי מין הזון שהיה מוכר בעולם העתיק - זון משכר - הגדל בשדות תבואה, מתערבבים לעתים קרובות בזרעי חיטה ושעורה והחקלאים היו זורעים אותם מבלי משים וקוצרים את שיבולי הזון יחד עם עם התבואה. לעומתם, יש הסוברים כי מקור השם בשפות השמיות: "לא לחם" - שהשתבש ל"לא ליום", משום שדגן זה לא שימש למאכל, מכיוון שאכילת זון משכר, הנגוע בפטריה Neotyphodium, התוקפת אותו, עלולה לגרום להרעלה. השם העברי, "זון", לציון הצמח הקרוי בימינו זון משכר, הובא לראשונה בספרו של אפרים רובינוביץ' (הראובני, בוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל, אביו של נגה הראובני, מייסד "נאות קדומים"), "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו", שראה אור בשנת תרע"ז (1917). השם "זון" מקורו במשנה (ראה "הצמח במקורות") ונשתמר בשפה הערבית (הראובני מציין כי שמו הערבי של הצמח הוא "זאוון").
שם המין (גם השם המדעי, multiflorum, מלטינית: "רב-פרחים"), מאזכר את ריבוי הפרחים בשיבולית, ביחס למיני הזון האחרים. שם המין העברי "זוּן רַב-פְּרָחִים" הובא לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שיצא לאור בשנת תרצ"א (1931) על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים ונכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל, שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג זון 11 מינים, בישראל נאספו 6 מינים, רובם נדירים, למעט זון אשון, הנפוץ ברחבי ישראל וזון רב-שנתי, המצוי בצפון הארץ.
כתב: דרור מלמד