מרקולית מצויה

חד-שנתי בגובה 20 ס"מ, זקוף ומסתעף. לגבעול 4 מקצועות לאורכו (חתכו ריבועי). העלים נגדיים, משוננים–חרוקים, קירחים. הצמח דו-ביתי, כלומר פרט אחד מצמיח רק פרחי זכר, ופרט אחר מצמיח רק פרחי נקבה. פורח מדצמבר עד מאי בפרחים זעירים וירוקים, בהיותו מואבק-רוח. האבקנים מיטלטלים ברוח, עתירי אבקה. נראו גם דבורים האוכלות מאבקתו, אך לא ברור אם הן תורמות להאבקה.
הפרי הלקט כדורי בן 2–3 מגורות, מכוסה זיפים. קוטרו 3 מ"מ.
נפוץ ושכיח מאוד, גדל בסדקי סלעים ובסביבת האדם: גינות, מטעים ופרדסים, מעזבות. גדל בעיקר בצפון הארץ ובמרכזה, אך בעקבות אדם גם במדבר. נקרא על שם האל הרומי מרקוריוס, שגילה את סגולותיו הרפואיות: מייחסים לו כושר לעזור נגד פצעים, יבלות, עור סדוק, שלשול, דלקת אוזניים, בעיות במחזור. הוא נחשב גם חומר מְשַׁתֵּן. אמנם הוא מסווג למשפחת החלבלוביים, אך המיץ שלו שקוף, לא חלבי. מחית עלים וגבעולים של מרקולית מקובלת כרבת-שימושים ברפואה עממית. אכילתו מסוכנת, הוא גורם הרעלות לאדם האוכל ממנו. גם הבהמות יודעות להישמר ואינן אוכלות אותו. יש אנשים הרגישים לאבקתו הנישאת ברוח.
צמח צנוע, אך מתאים לפעילויות-חקירה עם ילדים – הן בגלל העניין שבו והעקרונות החשובים שאפשר להדגים עליו, והן בהיותו כה נפוץ ושכיח, זמין בכל מקום, וקטיפתו אינה פוגעת בטבע ובסביבה. איזה עקרונות ורעיונות נוכל להדגים בעזרתו?
זכר ונקבה בצמחים: ברוב הצמחים יושבים הזכר והנקבה באותו צמח, תכופות גם באותו פרח. ואז יש חשש להאבקה עצמית, הנחשבת לבלתי-רצויה. צמחים שונים פותרים בעיה זו בדרכים שונות, והמרקולית נקטה בדרך קיצונית: הפרדה מוחלטת בין פרחי זכר לפרחי נקבה, שאינם גדלים כלל יחד באותו צמח, וכך נמנע לחלוטין חשש להאבקה עצמית. חלק מן הזרעים (בדומה לאדם...) נועדו מראש ליצור צמח נקבי, ואחרים – צמח זכרי. אפשר להשתעשע ולקרוא לצמחי הזכר מר קולית ולצמחי הנקבה – מרת קולית. או שמא מרקולי לזכר ומרקולית לנקבה.
האבקת רוח: צמחים מואבקי חרקים משקיעים משאבים להתבלט לעיני החרקים, וכך יש להם פרחים גדולים, צבעוניים, ריחניים ורבי-צורות. מואבקי-רוח אינם זקוקים לכך, ופרחיהם צנועים, זעירים, חסרי ריח וצבע (או שצבעם ירוק). לעומת זאת הם מייצרים כמות גדולה של אבקה, המופצת מאבקנים דקים וארוכים המיטלטלים ברוח (להתבונן במגדלת!), והצלקות פרושות לרווחה לקלוט אבקה מהאויר.
שמירת טבע: אין לפגוע בצמחים הדורשים הגנה. אולם ראוי ללמוד להבחין, לשמור על מה שצריך ולהשתמש במה שמותר לפגוע בו: למאכל, לרפואה וללימודים. המרקולית אינה זקוקה לשמירה, ואין חשש לפגוע בה.

המין נפוץ באירופה ובמזרח התיכון. בסוג 8 מינים, בארץ רק אחד. בספרד ובמרוקו יש אוכלוסיות הקסאפלואידיות של מין זה, שבהן רוב הצמחים נושאים גם פרחים נקביים וגם פרחים זכריים (חד-ביתיים) ומיעוטם הם צמחי זכר בלבד.

כתב מייק לבנה