בעבר שוייך הסוג ברכיכיטון למשפחת הסטרקוליים, אולם בעקבות מחקריים מולקולאריים נכלל כיום במשפחת החלמיתיים.
ברכיכיטון צפצפתי הוא עץ זקוף בגובה 10-5 מ' בארץ (באוסטרליה העצים גבוהים יותר). הגזע אפור עבה וגלילי. הגזע העבה והשורשים אוגרים מים, ולכן נחשב העץ לחסכן מים. השורש שיפודי ומעמיק, ממשיך למעשה את הגזע כלפי מטה לעומק הקרקע. נוף העץ צריפי בעצים צעירים ומתעגל יותר בעצים בוגרים. העץ ירוק כל השנה ואינו משיר את עליו לפני הפריחה כמו במיני ברכיכיטון אחרים. העלים מסורגים, דמויי ביצה או לב (תת-מין טיפוסי) – מזכירים עלי צפצפה ומכאן שם העץ. לעתים יש לעלים 3 אונות (תת-מין שלושת האונות). העלים של מין זה קטנים בהשוואה לאלה של מינים אחרים בסוג.
הפרחים פעמוניים צהובים-ירקרקים, עם ניקוד אופייני בצד הפנימי, אורכם 2-1  ס"מ, יש להם חמישה עלי עטיף מאוחים.  אין עטיף כפול וחמשת עלי העטיף נחשבים לעלי גביע במוצאם. הפרחים חד-מיניים (זכריים או נקביים), ערוכים על אותו העץ. הפריחה אינה בולטת. הפרחים ערוכים בצברים. מהפרחים מתפתחים פֵּרות חומים קשיחים באורך 8-5 ס"מ ובהם זרעים גדולים וצפופים ושערות צורבות (יש ללבוש כפפות כשאוספים את הזרעים).
ברכיכיטון צפצפתי הוא עץ נוי המשמש כעץ רחוב כמו גם כעץ פארקים וגינות. את הברכיכיטון הצפצפתי מכליאים עם מיני ברכיכיטון אחרים ליצירת זני מכלוא לנוי. לשתילים צעירים גזע בקבוקי והם צמחי מכל מוצלחים.
הפרחים אמנם אינם בולטים לעין אך הם מייצרים הרבה צוף ומסייעים לתעשיית הדבש. זרעים טחונים שימשו כתחליף לקפה או כתוספת לקמח לחם. הילידים האבורג'ינים באוסטרליה קלו ואכלו את הזרעים, מהגזע יצרו מגינים ומקליפת הגזע סיבים. העלווה משמשת כמספוא באוסטרליה בשנות בצורת בלבד.
מוצאו של הברכיכיטון הצפצפתי במדינות ויקטוריה, ניו סאות' ויילס וקווינסלנד שבאוסטרליה. העץ גדל באזורי חוף לחים אך גם באזורים חצי יבשים הרחוקים מהחוף. העץ התגלה כעמיד לתנאים אקלימיים רבים בתנאי תרבות. הוא עמיד לקור וגם לקרקעות מגוונות כל עוד הן לא מלוחות.
זהו הברכיכיטון הראשון שהובא לארץ ושימש באופן נרחב לנוי. הוא נפוץ בגינות ותיקות וכעץ רחוב לאורכה של ישראל מהמדבר ועד לצפון, מאזורי החוף ועד לאזורי ההר.
כתב אורי פרגמן-ספיר