"כי השעורה אביב" (שמות ט', לא) - נאמר בעניין מכת הברד אשר פגעה קשות ביבולי השעורה,
שכן הגרעינים היו כבר מלאים, אף כי טרם נסתיימה הבשלתם. גרעיני האביב יש בהם מתיקות מסוימת והם טעימים למאכל ונאכלים טריים כמות שהם. אך אפשר גם לקלותם באש.
בציווי על מינחת הביכורים של העומר שהיו מקריבים במקדש נאמר: "אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך" (ויקרא ב', יד).
בפסוק שלפנינו אנו מוצאים מתכון מפורט להכנת מינחת הביכורים ובו גם המונח "גרש - כרמל".
"כרמל" הוא כנראה, מונח מקביל לאביב קלוי, כלומר גרעיני התבואה הרכים לאחר קלייתם באש. ו"גרש" (גרס) הוא הרסק של הגרעינים לאחר כתישתם. ברור כי רק לאחר קלייתם ניתן היה לגורסם ואז התקבל "גרש - כרמל".
הכרמל שימש גם כמאכל מבוקש ללא גריסתו ויתרונו על האביב הבלתי קלוי היה ביכולת ההשתמרות שלו.
כנראה שהכרמל היה מזון דגני ראשון ששימר לו האדם בארץ-ישראל.
בעת הרעב, בימי אלישע הנביא היושב 'בגלגל, מסופר: "ואיש בא מבעל שלשה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שערים וכרמל בצקלנו" (מלכים ב' ד', מב). תרגום אונקלוס מתרגם את המלה כרמל לארמית: פירוכן", ובערבית נקרא הכרמל אף בימינו בשם דומה: "פריכה".
מונח נוסף הנזכר במקורותינו הוא ה"קלי". במובנו הרחב הוא כולל את כל סוגי גרעיני התבואה הקלויים, הן אלה של הכרמל והן גרעינים שהבשילו לחלוטין והתקשו, במובנו המצומצם הוא מתייחס רק לאחרונים. בראשית הקציר, בטרם הביאו את העומר אל הכוהן במקדש והקריבו את הקורבן המתלווה אליו, נאסרה אכילת כל מאכל שמקורו מהדגן של השנה החדשה ("איסור חדש" - במינוח ההלכתי): "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם" (ויקרא כ"ג, יד).
כאן מדובר בזמן הקציר, כאשר הגרעינים כבר בשלים וקלים. וכן במגילת רות לאחר המפגש בשדה בין בועז לרות, בעת הקציר, הוא מזמין אותה לאכול עם הקוצרים "ותשב מצד הקצרים ויצבט לה קלי" (רות ב', יד). הפועל "ויצבט", שהוא יחידאי במקרא, מרמז כנראה על דרך הכנת הקלי. בפירוט רב יותר ובאופן יותר משוכלל מתוארת פעולה זו במשנה:
"קצרוהו"(את העומר) "ונתנוהו בקופות"(סלים), "הביאוהו לעזרה, היו מהבהבין אותו באור"(באש), כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: "בקנים ובקליחות"(קלחי כרוב) חובטים אותו, כדי שלא יתמוך. נתנהו לאבוב - ואבוב היה מנוקב, כדי שיהא האור שולט בכולו" (מסכת מנחות י',ד).
אבוב זה היה כלי חרס ששימש לקלייה. הוא נקרא גם, על שום כך: "אבוב של קלאין" (מסכת כלים ב', ג) ונמנה עם הטהורים שבכלי החרס. על היותו של הקלי מאכל נפוץ ומבוקש - ה"פיצוחים" של אז - ומרכיב בסיסי בסל המזונות ילמד הרכב ה"חבילה מהבית" אשר שולח ישי לבניו שבחזית, באמצעות בנו הקטן דוד (שליחות שסופה קרב הגבורה של דוד בגולייה הפלשתי): "ויאמר ישי לדוד בנו: קח נא לאחיך איפת הקליא הזה ועשרה לחם הזה והרץ המחנה לאחיך" (שמואל א' י"ז, יז).
עד היום אפשר לראות פלחים המכינים לעצמם ולבני ביתם כרמל או קלי בדרכים דומות לאלה המתוארות במקורותינו. השיטה הפשוטה ביותר ביותר להכנת כרמל (פריכה) היא הבערת צרור שיבולים במדורה בשולי השדה.
לאחר שהקש נשרף, לוקחים את השיבולים החרוכות ומפרידים מהן את הגרגרים על-ידי מלילתם בחיכוך כפות הידיים זו בזו תוך כדי הרחקת המוץ בנשיפה. שיטה מורכבת יותר, המיועדת להפקת כמות גדולה של גרגרים קלויים היא הבהוב צרור השיבולים באש מדורה וחיכוכם, אחר כך, על גבי כברה הפוכה הנתונה בתוך גיגית פח, או על גבי יריעת בד, כך שהגרעינים הקלויים נפרדים מהקש ונופלים מטה מבעד לחורי הרשת.
כיום מכינים קלי מגרגרים בשלים של חיטה באמצעות קימורית פח (סג'), המיועדת בדרך כלל להכנת פיתות דקות ("אש תנור"). הופכים את הקימורית כך שתלקה הקעור פונה כלפי מעלה, ובתוכו שמים את הגרגרים. מניחים את הקימורית ההפוכה על כן עשוי אבנים ומבעירים מתחתה מדורת זרדים המלהטת את הקימורית ההפוכה וקולה את הגרגרים שבתוכה.
מתוך :לחם מן הארץ : נירו לכם ניר
מחבר: דוד עמית