צלפים כבושים?!
יהיו שירימו גבה בפליאה, הרי לא חסרים צלפים בארצנו, כך שיכולת לכבוש לך ככל שתאווה נפשך מבלי להוציא על כך ולו שקל אחד. יתירה מזאת, יוסיפו יודעי הח"ן, בחנויות הטבע למיניהם אפשר להשיגם במחיר שווה לכל נפש, וכי צלפיה של מרוקו טעמם משובח מצלפינו אנו?
תרשו לי להסביר. אומנם צלפי ארץ הקודש טעימים (כשהם כבושים, כמובן. שלא תעזו לנסות לדלג על כך) לא פחות מצלפי מרוקו, אך למען האמת קניה זו הייתה מטעמים אחרים לגמרי, נקרא להם תרבותיים.
הוריי עלו ממרוקו, ומאז שאני ילד קטן שמעם של ה'כפאר' (זה שמם בערבית מרוקאית) בא באוזניי, ולא רק שמעם. אבי ז"ל היה נוהג בכל קיץ לחזור הבייתה חבול ושרוט עם שקית מלאה ניצני פריחה של צלפים, אותם היה כובש במי מלח, וסופם שעלו על שולחננו, להוסיף לארוחות טעמם המיוחד. הייתי חייב לבדוק את הטעם של אלו ממרוקו, כדי לקבל מושג על הדבר שהביא את הוריי לשבח כל כך את המעדן הזה. האומנם מדובר רק בנוסטלגיה הארורה שהופכת כל תבשיל שאמא הקדיחה ל'אוכל של אמא' ש'אין כמותו'.
שלא תבינו לא נכון, לטעמי צלפים כבושים הם אכן מעדן ראוי לשמו, ושלא לדבר על כך שבימים טרופים אלו של מחאות למיניהן על מחירי מוצרים שהאמירו כל כך, זה שהם בחינם מוסיף להם מעלה על מעלתם. תרשו לי גם לספח את טעמם למשפחת הטעמים המזרחיים (עוד פעם עניין העדות!) או לפחות לאלו הים תיכוניים. אני מדבר על הטעם, ולא על אזורי תפוצתו של הצלף. צלפים כבושים הם בן לוויה נהדר לתבשילי ירקות ובשר, אף שאני מסוגל, ובכייף, לחסל צנצנת מלאה, ועוד להתאכזב מכך שזו התרוקנה מהר כל כך.
אומנם נוכחתי פעמים רבות כיצד עשה זאת אבא, אך בניגוד לסיפורי המעשיות הנפלאים שלו, אותם אני זוכר מילה במילה, משום מה המתכון לכבישת צלפים לא נשמר בזכרוני. כן, אני יודע, אפשר למצוא את המתכון באינטרנט.
באינטרנט?
השתגעתם, ומה אספר בבוא היום לילדיי, שזהו מתכון סודי שעבר מדור לדור מסבא 'גוגל'? כל כך רציתי להתגאות במתכון ייחודי מבית אבא. לאחרונה התנגשו כל התחבטויות הנפש הללו בקרקע המציאות. אחר צהריים אחד יצאתי לטיול קצר בשכונה עם אחייניותיי החמודות (בנות ה-7 וה-5) – אחרי שכילו כוחותיהן (כך לפחות האמנתי) בגן השעשועים, חיפשתי נואשות במה עוד להעסיקן, והנה נפלו עיניי על שיח צלף, שהחל כבר לפתוח את פרחיו הלבנים, מהם בצבצו שפעת האבקנים הסגלגלים. ראיתי וידעתי את שאעשה. ניגשתי עם נועם ושיראל אל השיח וערכתי להן היכרות קצרה עם הצלף, כשאני שומר לסוף את ההפתעה – עכשיו, בואו ונאסוף את ניצני הפרחים שלא נפתחו, ונחזור הבייתה לעשות מהם כבושים.
בשבועות שחלפו מאז היו הצלפים שכבשנו (מתכון מאולתר שלי. אפילו בעינויים לא תכריחו אותי לעשות 'גוגל' על משהו שאמור לזרום בעורקיי) במרכז ההתעניינות של אחייניותיי, וכל ביקור שלהן אצלנו התחיל בכך שהן ניגשו לראות מה שלום הצלפים שלהם. גם בטיולים שערכנו מאז, התגאו השתיים על ידענותן בכל פעם ששיח צלף עמד על דרכנו. מעניין שהן גם ציינו את יופיו של השיח הפורח, ובזה הסכמתי איתן בכל ליבי (בכל קיץ, אם לא שהושמתי מאחורי סורג ובריח, איני מצליח לעצור בעצמי מלהרביץ עוד ועוד צילומים של הפרחים המדהימים שלו).
רגע המבחן שלי הגיע, הריח החריף שבקע מצנצנת הצלפים שלנו הודיע כי הם מוכנים. פתחתי אחר כבוד את מכסה הצנצנת, והגשתי את מעשה ידינו לשולחן. שיראל ונועם טעמו, ומיד עברו לאטריות שסבתא הגישה. 'מה, לא טעים לכן?!' שאלתי, נבוך. 'טעים!' ענו השתיים קצרות במקהלה. טעמתי גם אני, ועמדתי על פשרה של תגובתן הפושרת,
איך לומר זאת מבלי לצאת פארש לגמרי - יש מקום לשיפור (אני צריך לזכור לבטל את הרישום שלי לתוכנית 'מאסטר שף'). בערב, אחרי שאחותי באה לאסוף את בנותיה, התיישבתי מול מסך המחשב, ובידיים רועדות כשאני מתבונן לאחור לוודא שאין מי המתבונן במעשיי – הקלדתי 'צלף' במנוע החיפוש והגעתי, איך לא, לאתר 'צמח השדה'. האם גם מצאתי בו מתכון כיצד כובשים צלפים? תצטרכו לגלות בעצמכם, עשיתי די בושות לערב אחד.
להזמנת הרצאה מרתקת על הצלף במקורות ישראל (מלווה במצגת מרהיבה) – רפאל מלכא - נייד: 050/4125700 כתובת אימייל: revitalco1@walla.com.