משפחת הסיגליים   Violaceae

משפחת הסיגליים כלולה בסדרת המלפיגאים (Malpighiales), סדרה חדשה למדי, שיוסדה עקב מחקרים פילוגנטיים-מולקולאריים של השנים האחרונות, המצביעים שלבני כל המשפחות הנכללות בה יש אב-קדמון משותף. היא אחת הסדרות הגדולות של הצמחים בעלי הפרחים. בין המשפחות והסוגים הכלולים במלפיגאים אין דמיון מורפולוגי ניכר, אך קיים ביניהם דמיון גנטי. הסדרה קרויה על שם הסוג מלפיגיה (Malpighia), שאינו גדל בישראל ונקרא לכבודו של הרופא והביולוג מלפיגי (1628-1694 ,Marcello Malpighi), אבי המיקרוסקופיה האנטומית וההיסטולוגיה. במלפיגאים כלולות גם משפחות האלטיניים, החלבלוביים, הפשתיים, הפרעיים, השעוניתיים, הערבתיים, ועוד 29 משפחות ללא נציגים בבר בישראל. 
משפחת הסיגליים כוללת יותר מ-20 סוגים וקרוב ל-500 מינים. המשפחה התפתחה לפני כ-70 מיליון שנה ותפוצת מיניה כלל עולמית, באקלים קר וטרופי כאחד.
המשפחה קרויה על שם הסוג סיגל, הגדול במשפחה, שבו כ-270 מינים. השם העברי נזכר לראשונה בהיגוי סֶגֶל, ב"רשימת הצמחים המצויים בארץ", שעיבד חבר ועד הלשון העברית, ישראל איתן, שהיה מורה לידיעות הטבע בגימנסיה העברית ואשר פורסמה ב"עבודת ועד הלשון" בשנת תרע"ג (1913). זהו למעשה עברות שם המין המדעי, Viola (ומכאן שם המשפחה, Violaceae), מלטינית - "סגול". האקדמיה ללשון העברית שינתה את היגוי השם ל"סִגָּל", בישיבתה משנת 2003, על-פי השם השגור בפי העם.
הסיגליים הינם עשבים, בני-שיח, שיחים, מטפסים, או עצים. העלים פשוטים, בעלי-פטוטרות, בדרך-כלל מסורגים, לעתים נגדיים. עלי-לוואי קיימים, לעתים נשירים. שולי הטרפים תמימים, משוננים, לעתים מנוצים, או מחולקים לאונות. התפרחות אשכולות, קרקפות, או פרחים יחידים בחיקי-עלים. הפרחים נכונים, או בעלי-סימטריה דו-צדדית, דו-מיניים, לעתים-רחוקות חד-מיניים, נישאים על עוקצים, לעתים-קרובות העוקץ בעל-מפרק. הסיגליים מואבקי-חרקים. הפרחים על-פי רוב בחיק חפיות. העטיף כפול, עשוי 5 עלי-גביע, מפורדים, לעתים אינם שווים בגודלם, יציבים ואינם נושרים עם הבשלת הפרי ו-5 עלי-כותרת, דומים זה לזה, במינים שלהם פרחים נכונים ושונים מאוד זה מזה במינים שלהם פרחים שלהם סימטריה דו-צדדית, אז עלי-הכותרת התחתונים גדולים יותר וגבנוניים, או גלולים, לעתים דרבן בבסיסם. בפרחים 5 אבקנים (לעתים-רחוקות רק 3 אבקנים בפרח), זיריהם קצרים, מפורדים, או מאוחים, לאבקנים הקדמיים צופנים דמויי-דרבן בבסיסם ואלה מפרישים צוף, הנאגר בדרבן העלה התחתון. יש והאבקנים חסרי זירים. המאבקים בני 2 לשכות, זקופים, לעתים-קרובות קיים תוספתן קרומי בגב הרקמה המחברת בין לשכות המאבקים, לעתים המאבקים חופים על השחלה, פיזור האבקה נעשה כלפי מרכז הפרח. השחלה עילית, עשויה 3 עלי-שחלה (לעתים-רחוקות השחלה עשויה 4-2 עלי-שחלה) מאוחים, היוצרים מגורה אחת, שבה ביצית אחת עד ביציות רבות. מן השחלה עולה עמוד-עלי זקוף, או כפוף, נושא צלקת שצורותיה מגוונות במינים השונים והיא עשויה להיות פשוטה, מחולקת לאונות, קטומה, או מסתיימת במקור. במינים אחדים קיימת הפריה חבויה (קליסטוגמיה) - הפרח אינו נפתח והאבקה עוברת מן האבקנים לצלקת בניצן הסגור. הפרי הלקט גלדני, לעתים קרומי, או מעוצה, הנפתח ב-3 קשוות. לעתים-רחוקות הפרי אגוז, או ענבה. לזרע במינים רבים תוספתן בשרני (קרונקולה), עתיר שומנים וחלבונים, המשמש כפתיון לנמלים, המפיצות את הזרעים. הזרעים עתירי אנדוספרם. העובר זקוף ולו 2 פסיגים פרושים.
עשרות מיני סיגליים, זנים רבים ובני-כלאיים, משמשים כצמחי נוי נפוצים ומבוקשים.  מפרחי סיגל ריחני (V. odorata) מפיקים שמן, המשמש בתעשיית הבשמים. ברפואה העממית משתמשים בתכשירים שהוכנו ממיני סיגליים שונים כתרופות לחוליים שונים, בעיקר לטיפול בתולעי-מעיים וכמקלי שיעול.
בישראל מיוצגים הסיגליים ע"י 6 מינים נדירים של הסוג סיגל, כולם גדלים בגליל, בגולן ובחרמון, המצוי מביניהם הוא סיגל צנוע.

כתב: דרור מלמד

מקורות:

1. Chen, Y., Yang, Q., Ohba, H. & Niktin, V.N. Flora of China, Vol. 13 p. 72, Online
2. Paula-Souza, J. & Ballard Jr, H.E. (2009). Neotropical Violaceae. In: Milliken, W., Klitgård, B. & Baracat, A. (2009 onwards), Neotropikey - Interactive key and information resources for flowering plants of the Neotropics.  Kew Gardens website
3. Qaiser, M. & Saood, O. Flora of Pakistan, Online
4. Stevens, P. F. (2001 onwards). Angiosperm Phylogeny Website. Version 12, July 2012
5. Watson, L., and Dallwitz, M.J. (1992 onwards). The families of flowering plants: descriptions, illustrations, identification, and information retrieval. Version: 8th December 2015. Violaceae Batsch. Online Version
6. Zohary, M. (1972). Flora Palaestina, Part Two, p. 333
7. פינברון-דותן, נ. ודנין, א. (1998). המגדיר לצמחי בר בישראל. כנה, ירושלים