משפחת הסתווניתיים (או סתווניים) בסדרת השושנאים (Liliales, סדרה במחלקת החד-פסיגיים שבה גם שושניים, קיסוסיתיים ועוד 7 משפחות ללא נציגים בבר בישראל), כוללת 15 סוגים ויותר מ-250 מינים. בעבר שוייכו סוגי המשפחה למשפחת השושניים וכך הם מופיעים במגדירים, אולם מחקרים פילוגנטיים-מולקולריים של השנים האחרונות הביאו להפרדת משפחת השושניים הקלאסית למספר משפחות, שחלקן אף שייכות לסדרות אחרות.
המשפחה קרויה על שם הסוג סתוונית, המציין שמיני סוג זה הם מבשרי סתיו. בשם זה הוחל להשתמש, בהיגוי "סְתָוָנִית", ככל הנראה בשנת תרפ"ט (1929), בה פרסם המורה לטבע אוריה פלדמן מאמר המזכיר שם זה ומציין כי לפני-כן קראו לצמח בשם "חבצלת". השם "חבצלת", או "חבצלת השרון" היה שגור לפחות משנת תרע"ב (1912), לאחר שפורסם בספר הלימוד "שיעורי הסתכלות וידיעת המולדת" מאת י. אוזורקובסקי, מ. קרישבסקי וי. יחיאלי. הבוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל אפרים רובינוביץ' (הראובני) התנגד נחרצות לשמות אלה והציע בספרו "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו", שראה אור בשנת תרע"ז (1917), את השם "כרכום חכלילי", כחלופה לשם הסוג ו"כרכום מבשר החורף" לצמח המוכר לנו כיום כסתוונית בכירה. השם "סִתְוָנִית" בהגייתו המודרנית נקבע רשמית על ידי ועד הלשון העברית והופיע במילון לצמחי ארץ-ישראל שיצא לאור בשנת תש"ו (1946), בתוספת ההערה: "מקובל בארץ לנקד סְתָוָנִית, אך הניקוד סִתְוָנִית יוצא מפורש מכתבי היד". ראוי לציין כי השם "סתוניות" מופיע כבר בתלמוד (מסכת תרומות, דף י"א, עמ' ב'), אולם אינו מתייחס לשם צמח אלא לפירות המבשילים מאוחר, בעונת החורף והשם העברי המודרני לצמח חודש ככל הנראה ללא קשר למקור התלמודי, אלא על פי השם המדעי של אחד מהמינים הנפוצים באירופה C. autumnale (autumn - "סתיו").
שמו המדעי של הסוג, Colchicum, הוא שם עתיק יומין, ככל נראה על שם Colchis, פרובינציה באסיה, ממזרח לים השחור ומדרום להרי הקווקז, שבו הכירו היוונים הקדמונים את הצמח.
הסתווניתיים התפתחו לפני כ-60 מיליון שנה ותפוצתם משתרעת באזורים הממוזגים והטרופיים ברחבי העולם, למעט בדרום-אמריקה.
הסתווניתיים הם גיאופיטים עשבוניים, להם פקעת תת-אדמתית עשירה בעמילן, לעתים מסתעף ממנה קנה שורש זוחל, בקצהו מתפתחות פקעות משנה (בסוגים Gloriosa ו-Sandersonia, שאינם גדלים בבר בישראל). אין לטעות בין פקעת לבצל, למרות שחיצונית הם דומים. בעוד שבצל עשוי מעלים קשקשניים-בשרניים, המכונים גלדים, הרעופים אלו על גבי אלו, יושבים על גבעול קצר (עוגת הבצל) ובחתך רוחב נראים כשכבות, הרי שפקעת היא גבעול קצר ומעובה והיא מוצקה ואחידה בחתך רוחב. הפקעת עטופה בקליפות קרומיות-יבשות. מבסיס הפקעת יוצאים שורשים סיביים היונקים את המים וחומרי ההזנה מן הקרקע. העלים ערוכים כשושנת בבסיס הצמח, או שהם מסורגים לאורך הגבעול. העלים סרגליים-איזמלניים, שטוחים, בבסיסם נדנים, על-פי רוב הם חסרי פטוטרות, מעורקים לאורכם בעורקים מקבילים, לעתים-נדירות (בסוג Gloriosa) מסתיימים בקנוקנת. במיני הסוג סתוונית, הפורחים בסתיו, העלים מופיעים לאחר הפריחה. הגבעול העל-אדמתי הינו בדרך-כלל עמוד פריחה עשבוני, זקוף ואשון, נושא בראשו אשכול פרחים, לעתים-רחוקות פרחים בודדים. במינים אחדים הגבעולים ארוכים, מטפסים. הפרחים נכונים, דו-מיניים כרגיל. העטיף פשוט, דמוי עלי כותרת (tepals), ערוך ב-2 דורים של 3 עלי-עטיף כל אחד, השווים פחות או יותר זה לזה בצורתם ובגודלם, מאוחים בבסיסם ומפורדים לרוב אורכם, בבסיסם צופנים. בסוג סתוונית, יוצרים עלי העטיף צינור ארוך וצר בבסיס הפרח, שחלקו טמון באדמה. צבע העטיף לבן עד סגול, צהוב, או אדום, לעתים בן מספר גוונים, לעתים-קרובות בסיס העטיף בגוון אחד ואונותיו בגוון אחר. בפרח 6 אבקנים מפורדים, ערוכים ב-2 דורים של 3, זיריהם נימיים, או מורחבים בבסיסם, נושאים מאבקים ביצניים, קצרים, בני 2 לשכות, המפזרות אבקה דרך סדקי אורך, הפונים כלפי חוץ הפרח. השחלה עילית, עשוייה 3 עלי שחלה מאוחים, היוצרים 3 מגורות, בכל אחת 50-5 ביציות, ממנה עולים 3 עמודי עלי נפרדים, או עמוד-עלי יחיד, המתפצל בחלקו העליון ל-3 אונות, כל עמוד-עלי או אונה נושאים צלקת זעירה, יבשה או רטובה. במיני הסוג סתוונית, השחלה, הנמצאת בתחתית צינור הפרח, היא תת-קרקעית. הפרי הלקט, הנפתח לאורך המחיצות, לעתים-רחוקות בין המחיצות. הזרעים אדומים-חומים, כדוריים, לעתים ביצניים, לעתים עם תוספתנים קטנים בבסיסם, מכילים אנדוספרם שמנוני, חסר עמילן. העובר זקוף, קצר ולו פסיג אחד, דמוי-חותלת (coleoptile) - רקמת מעטפת, המגינה על קודקוד הנצרון, עד שזה פורץ אל מעל לקרקע.
מפקעות מינים אחדים של סתוונית מפיקים את החומר האנטי-דלקתי קולכיצין, הקרוי על שם הצמח. זהו חומר קטלני ביותר, אולם כמויות קטנות שלו הינן בעלות ערך רפואי רב. כבר בימי קדם, לפני כ-1500 שנה במצרים העתיקה, היה ידוע כי מיצויים שהוכנו מסתוונית יעילים כנגד דלקות שונות. שימוש במיצויים כאלה לטיפול במחלת השיגדון (הידועה גם בשמות גאוט, פודגרה, צינית) תוארו על ידי הרופא וחוקר הטבע היווני דיסקורידס (Pedanius Dioscorides, 90-40 לספירה), בספרו "על עניינים רפואיים" ((De Materia Medica, הנחשב כספר יסוד ברפואת צמחים ושימש רופאים וחוקרים כ-1,500 שנה. מיצוי ראשוני של חומר פעיל מפקעות סתוונית בודד לראשונה בשנת 1820 על ידי הכימאים הצרפתיים פלטייה וקבנטו (P.S. Pelletier & .J.B. Caventou), אשר חשבו אותו לחומר אלקלואידי ידוע בשם Veratrine. בשנת 1833 טיהרו את החומר הפעיל הכימאים הגרמניים גייגר והסה (Geiger & Hesse), הראו כי מדובר באלקלואיד חדש למדע והעניקו לו את השם "קולכיצין". החומר מופק כיום מפקעות וזרעים של הצמח האירופי C. Autumnale ומאושר כתרופה לשיגדון ע"י רשויות הבריאות השונות. לקולכיצין גם פעילות אנטי-סרטנית. קולכיצין קיים גם בסוגים אחרים במשפחה, למשל Gloriosa. בנוסף לפעילותו הרפואית, משתמשים בקולכיצין גם להשבחת זני צמחים. מאחר והחומר מעכב היווצרות של "צינורונים" (מיקרוטובולים), הדרושים להיווצרות כישור החלוקה בתאים, הרי שניתן לעכב בעזרתו את היפרדות הכרומוזומים בחלוקת ההפחתה בתא, המיוזה. לפיכך, טיפול תאי צמחים בקולכיצין גורם לכך שבחלוקת התאים, תא אחד ייוותר חסר כרומוזומים לחלוטין והתא האחר יכיל מספר כפול של כרומוזומים. עובר שייווצר מתא כזה יהיה טטראפלואידי (מכיל 4 סדרות של כרומוזומים) ולא דיפלואידי (מכיל 2 סדרות של כרומוזומים). בעוד שבבעלי-חיים תכונה זו קטלנית, בצמחים היא דווקא מועילה ביותר וצמחים טטראפלואידים עמידים יותר למחלות, גדולים ומפותחים יותר. השיטה פותחה בשנת 1964 ע"י המגדלים ההודים גואה ומהשווארי (Guah & Maheshwari) ומשמשת עד ימינו.
מיני סתווניתיים אחדים משמשים כצמחי נוי.
בישראל מיוצגת משפחת הסתווניתיים על-ידי שני סוגים: בצלציה ובה מין יחיד וסתוונית ובה 11 מינים, חלקם נדירים, שלשה מהם, סתוונית התשבץ, סתוונית קצרת-עלים וסתוונית הרמון, הינם מינים "אדומים" המצויים בסכנת הכחדה, האחרון אנדמי לישראל וגדל רק בהר הנגב.
כתב: דרור מלמד
מקורות:
