משפחת העלקתיים, בסדרת הצינוראים (Lamiales, שבה גם שפתניים, לועניתיים, ורבניים, קוציציים, נאדידיים, לחכיים, זיתיים ועוד 13 משפחות חסרות נציגים בבר בישראל), כוללת 80 סוגים וכ-1,500 מינים (בחלק מהרשימות הטקסונומיות מגיע מספר המינים ליותר מ-2,000), המתאפיינים בהיותם טפילים, לרוב חסרי כלורופיל ושאינם מטמיעים, הניזונים מקליטת חומרי המזון מרקמות שורשי צמחים פונדקאים שונים. בכך היא מהווה את המשפחה הגדולה ביותר מבין משפחות הצמחים הטפיליים.
שם המשפחה, מן הסוג עלקת, ששמו נגזר מ"עלוקה" - תולעת טפילית הנזונה ממציצת דם הפונדקאי, כך גם השם המדעי, Orobanchaceae, מ-Orobanche (עלקת) – מיוונית: "חונק הקטניות", שכן מיני עלקת מסויימים נטפלים לצמחיה בקיה וטופח שונים. לאחרונה, עקב מחקרים סיסטמטיים הנעזרים באנליזות DNA, צורפו למשפחה סוגים טפיליים למחצה, שהיו כלולים במשפחת הלועניתיים, ביניהם (מהסוגים המצויים בישראל) עלוק, עלקלוק ושיננית. אלו הם על-פי רוב צמחים שלהם גבעולים ועלים ירוקים, המסוגלים לבצע פוטוסינתזה, אך משלימים את תזונתם גם בעזרת טפילות על שורשי צמחים פונדקאים. יש לציין כי חלק מהסוגים הכלולים במשפחה הם אוטוטרופיים – אינם תלויים בפונדקאי ומייצרים לעצמם את מזונם בהטמעה מלאה. קיימת עדיין מחלוקת האם הסוג בר-לוע (Lindenbergia), שבעבר שוייך ללועניתיים, צריך להיות משוייך ללחכיים או ללועניתיים.
המינים הטפיליים יונקים את מזונם דרך שלוחות מֶצֶץ (haustoria), הנשלחות מבסיס הצמח וחודרות אל תאי השורש של הפונדקאי, בין דופן התא וקרום התא שלו, תוך שהם ניזונים מהנוזלים ומחומרי המזון המוטמעים ע"י הפונדקאי. מחקרים הראו כי שלוחות המצץ נוצרות בזמן נביטת זרעי העלקתיים, כתוצאה מעירור כימי על-ידי ההורמון סטריגולקטון, המופרש משורש הפונדקאי. מנגנון זה הינו התאמה של הטפיל לנביטה רק כאשר הזרע נמצא בקרקע בקרבת שורש העשוי לשמש לו כפונדקאי. הוצע להשתמש בתכונה זאת על-מנת להילחם בטפיל ולגרום לו ל"נביטת התאבדות", ע"י ריסוס הקרקע, לפני זריעת הגידול החקלאי, בחומרים שיגרמו לזרעי הטפיל לנבוט מבלי שיצליחו למצוא שורש פונדקאי בקרבתם ואז לא יוכלו להתפתח ויגוועו.
העלקתיים נפוצים בכל יבשות העולם, כולל אזורים צפוניים ביותר, אך מרכזי תפוצתם העיקריים הינם במזרח-התיכון, דרום-אפריקה, הימלאיה וצפון-מערב אמריקה.
העלקתיים הם עשבים חד-שנתיים, דו-שנתיים, או רב-שנתיים, לעתים שיחים או מטפסים, בשרניים, משחירים לאחר התייבשותם. בסוגים הטפיליים הגבעול הוא עמוד תפרחת, בשרני בדרך-כלל, בסיסו מורחב. בסוגים אחרים, הגבעול לעתים מסועף. העלים פשוטים, בסוגים הטפיליים הם דמויי-קשקש, לרוב נגדיים, אך לעתים מסורגים או ערוכים בדורים. שולי העלים תמימים, משוננים כמשור ולעתים שסועים עמוקות. עלי-לוואי חסרים. התפרחת אשכול בראש הגבעול, לעתים דמוי-שיבולת, מלווה בחפים דמויי-עלים. הפרחים מואבקי-חרקים, ניכרים ומושכי עין, דו-מיניים, נישאים על עוקצים, או כמעט יושבים, מציעים צוף. הגביע נכון, מאוחה-עלים, לרוב בן 5-4 אונות, צינורי או פעמוני, לעתים חסר. הכותרת בלתי נכונה ולה סימטריה דו-צדדית, אף היא מאוחת-עלים, לרוב דו-שפתנית, בת 5 אונות, לרוב כפופה ולעתים דמויית-משפך, או דמויית-פעמון. אבקנים 4, ערוכים בזוגות שהאחד גבוה מחברו, מאוחים לבסיס צינור-הכותרת ומסודרים לסירוגין בין אונותיה, אינם בולטים מן הכותרת. לעתים רחוקות קיים בנוסף גם אבקן חמישי מנוון (סטמינוד). הזירים דקים ועדינים, לעתים מורחבים בבסיסם, למאבקים בדרך כלל 2 לשכות, לעתים רחוקות לשכה יחידה, או שלשכה אחת מנוונת ודמויית-דרבן, האבקה מתפזרת דרך סדק-אורך או, בסוגים מועטים, דרך נקבים הפזורים על פניהם. השחלה עילית, עשויה לרוב שני עלי-שחלה מאוחים, אך לעתים 5-3 עלי-שחלה, מספר המגורות כמספר עלי השחלה, אך לעתים קיימת מגורה אחת בלבד, מכילות ביציות רבות. עמוד העלי יחיד, ארוך, נושא צלקת נפוחה, שטוחה או מחולקת ל-4-2 אונות החופות על האבקנים. הפרי הלקט, הנפתח ב-2 קשוות, מכיל זרעים זעירים רבים, בעלי אנדוספרם בשרני, מופצי-רוח.
משפחת העלקתיים משמשת כר נרחב למחקרים אבולוציוניים באשר להתפתחות הטפילות בצמחים, מכיוון שהיא מכילה סוגים קרובים גנטית אשר חלקם אינם טפילים כלל, חלקם טפילים למחצה וחלקם טפילים מוחלטים. חלק מן המינים הטפילים הינם מזיקים, הגורמים לפגיעות קשות בחקלאות, בעיקר באזורים טרופיים. לצמחים אלה יכולת תפוצת זרעים יעילה וכושר צימוח מהיר מאוד והם עלולים להשמיד יבולים שלמים בארצות נחשלות )בעיקר מיני הסוג Striga).
בישראל מיוצגת משפחת העלקתיים ע"י 5 סוגים שבהם 21 מינים, חלקם נדירים.
כתב: דרור מלמד
מקורות:
Bennet, J.R. & Mathews S. (2006). Phylogeny of the Parasitic Plant Family Orobanchaceae Inferred From Phytochrome A. American Journal of Botany, Vol. 93, pp. 1039–1051
Feinbrun-Dothan, N. (1978). Flora Palestina, Part Three, p. 208
Matusova, R., Rani, K., Verstappen, F.W.A., Franssen, M.C.R., Beale, M.H. & Bouwmeester, H.J. (2005). The Strigolactone Germination Stimulants of the Plant-Parasitic Striga and Orobanche spp. Are Derived from the Carotenoid Pathway. Plant Physiology, Vol. 139, pp. 920–934
McNeal, J.R., Bennett, J.R., Wolfe, A.D. & Mathews, S. (2013). Phylogeny and origins of holoparasitism in Orobanchaceae. American Journal of Botany, Vol. 100, pp. 971-83
Jafri, S.M.H. Flora of Pakistan, Online
Souza, V.C. (2012). Neotropical Orobanchaceae. In: Milliken, W., Klitgוrd, B. & Baracat, A. (2009 onwards), Neotropikey - Interactive key and information resources for flowering plants of the Neotropics.
Watson, L. & Dallwitz, M.J. (2015). The families of flowering plants: Orobanchaceae Vent. Online Version
Zhang, Z. Y. & Tzvelev, N.N. Flora of China, Vol. 18, p. 229, Online
פינברון-דותן, נ. ודנין, א. המגדיר לצמחי-בר בארץ-ישראל. (1998). כנה. ירושלים.
