איריס הסרגל

איריס הסרגל הוא גיאופיט בעל בצל מהסקציה קסיפיום, ר' להלן בתיאור הסוג איריס. גובהו בינוני, 10–20 ס"מ. עליו דמויי סרגל, ישרים וזקופים, עוביים כרוחבם (3–6 מ"מ), חתך בעלה צורתו כריבוע או כצלב. מספר העלים 1 עד 4, קצה העלה מלבין.
איריס הסרגל פורח בעיצומו של חורף, מנובמבר עד ינואר. העלים הם בעלי חתוך מרובע. הפרחים נישאים בראש צינור-הכותרת, עטופים במתחל. הם בודדים (כל פרט מעלה פרח אחד בלבד), דו-מיניים, גדולים ובולטים, בקוטר 3–5 ס"מ. צבע העטיף תכול עד סגול. האוגן בעל שש אונות, שלוש פנימיות ושלוש חיצוניות. עלי-העטיף החיצוניים צרים במקום חיבורם לגבעול והם מתרחבים בהמשכם ונטויים אחורנית. אורכם 3–4.5 ס"מ. צבעם תכול זרוע כתמים לבנים וסגולים. במרכז האונה מתנשא רכס מעין כרבולת מסולסלת בצבע צהוב. עלי-העטיף הפנימיים זקופים וצרים. שלושת עמודי-העלי דמויי עלה-עטיף, וגם צבעם כצבע עלי-העטיף. הם מתפצלים בקצה לשתי שיניים. העליים יוצרים מעין מכסה על העטיף הנטוי. מספר האבקנים שלושה, והם חבויים בצד החיצוני של עמוד העלי. עלי-העטיף החיצוניים משמשים מקום נחיתה לחרקים המאביקים. הדרך של החרקים מוליכה אותם בחלל שבין עלה העטיף האופקי ובין עמוד העלי שממול ("מנהרת-האבקה"). הפרי הלקט בן שלוש מגורות ובעל זרעים רבים.
איריס הסרגל הוא מין אנדמי לארץ-ישראל, וגם כאן אינו שכיח. גדל בבתה, בקרקעות ים-תיכוניות אדומות. נפוץ בפרטים בודדים בעיקר בכרמל, גם בדרום הגולן (מצוק האון) ובגליל, ועד לדרום הרי יהודה (הר עמשא).
הצמח מוגן.

כתבה ערגה אלוני

אִירִיס
הערה: אִירִיס או אִירוּס? השאלה איך לכתוב ולהגות זאת בעברית טרם הוכרעה, ואני מעדיף אִירִיס.

איריס היא אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית. הסוג כולל כ-200 מינים, והוא ידוע בפרחים מרהיבי-עין, ואכן תורבתו ממנו מינים רבים וטופחו כפרחי קטיף וכצמחי נוי בגינות. כל מיני האיריס הגדלים בר בארץ הוכרזו כמינים מוגנים (פרט לאיריס מצוי, שהוא אכן שכיח).
אברי הפרח מונים כולם כפולות של 3: יש בו 6 עלי-עטיף, מהם 3 חיצוניים ו-3 פנימיים, הניצבים חליפות; 3 אבקנים; ו-3 עמודי עלי, שטוחים ורחבים כעלי-עטיף. השחלה תחתית, מחולקת ל-3 מגורות, כל אחת מהם מכילה כ-60 ביציות.
מבנה הפרח מוזר ומיוחד: בסיסו עטוף בחפה (עלה חופה), העוטף כליל את הפרח בעודו בניצן. הפרח עצמו מחולק באופן ראדיאלי ל-3 חלקים זהים, הניצבים בזויות של 120 מעלות זה לזה. כל חלק כזה כולל עלה-עטיף חיצוני אחד, עלה-עטיף פנימי אחד, אבקן אחד ועלי אחד. מבחינת ההאבקה מְתַפְקֵד כל חלק כזה כמו פרח נפרד. עלה-העטיף הפנימי זקוף, צבעוני, תכופות מצוייר, והוא מתנשא כדגל מעל לפרח, עד כי יש סבורים שהוא מְתַפְקֵד כשלט המזעיק את המאביקים מרחוק במראהו הבולט; עלה-העטיף החיצוני פרוש אחורנית, אופקי פחות או יותר, מקושט לעתים קרובות בדגם של עורקים וכתמים, חלקו הקרוב לבסיס קעור בדמות חצי צינור, חלקו הרחוק משוטח, מעין שפית; עמוד-העֱלי שטוח ודק, דומה לעלה-כותרת, מקביל במיקומו לעלה-הכותרת החיצוני אך קעור, כך שהוא יוצר גג של מנהרה, שעלה-הכותרת החיצוני הוא רצפתה – זו מנהרת-ההאבקה. מתוך תקרת המנהרה (עמוד-העלי) צומחת הצלקת בצורת בליטה רחבה ושטוחה. האבקן צמוד לתקרת המנהרה, מעט עמוק יותר בתוכה. במינים רבים מבשיל האבקן תחילה, והצלקת קולטת אבקה רק מאוחר יותר באבקה שהובאה מפרח מבוגר יותר, וכך נמנעת האבקה עצמית, או לפחות מצטמצמים סיכוייה, וגוברים הסיכויים להאבקה זרה. פרח אחד פורח בין יום אחד (שעות ספורות בצהרון מצוי) לבין שבוע (4 ימים באיריס הדוּר).

הפרח שימש מקור השראה לעיצוב דגמי עיטור. לפי פרשנותו של עזי פז, כי ה"שושן" הנזכר בתיאור מקדש שלמה (מלכים א' פרק ז') הוא בעצם איריס, הרי מתחיל השימוש בפרח האיריס כדגם עיטורי בישראל כבר בתקופת המקרא. לימים הוא מופיע גם בסמלי שושלות מלכי פרס והאיסלם, בסמלי מלכי צרפת ואנגליה בימי הביניים, וגם בסמל תנועת הצופים ובסמלה של החברה להגנת הטבע בישראל.

מינים רבים הם נדירים, יוצרים אוכלוסיות מעטות, קטנות ומבודדות, וגדלים בתחום מצומצם. לכן הם רגישים מאוד להרס בית-גידולם בעקבות פיתוח, ומינים אחדים שרויים בסכנת-הכחדה. יתרה מזו, מכיוון שמינים רבים אטרקטיביים לקטיף ולעקירה והעתקה לגינות – מחמירה עוד יותר הסכנה להישרדותם.
המיון של האיריסים שנוי במחלוקת ובלבטים, ר' ערך משפחת האיריסיים. את מיני הסוג מאגדים לקבוצות (סקציות). הסוג איריס כה מיוחד ושונה מיתר הסוגים במשפחה, והוא כה מגוון בתוכו, עד שחלק מן החוקרים רואים בו משום משפחה בפני עצמה, ומעלים את הסקציות שבתוכו לדרג של סוגים נפרדים. להלן מיון לפי המערך הישן:
מן הסקציה קסיפיום גדלים בארץ איריס הסרגל ואיריס הלבנון. אלה צמחים שאיבר-האגירה שלהם הוא בצל, לעליהם חתך דמוי ריבוע או צלב, והם פורחים בעיצומו של חורף.
מן הסקציה יוּנוֹ גדלים בארץ איריס ארצישראלי ואיריס טוביה.
מן הסקציה גִינַנְדְאִירִיס גדל בארץ הצהרון המצוי, שנקרא בעבר בשם איריס מצוי.
מן הסקציה איריס גדלים בארץ מינים רבים, המתחלקים לקבוצות-משנה:
אפוגון (חסרי זקן): איריס ענף ואיריס הביצות;
פוגונאיריס (נושאי זקן): איריס ארם נהריים;
אונקוציקלוס: 9 מינים, ר' להלן ערך נפרד לאיריס אונקוציקלוס.

במינים רבים מתרחשת רביה וגטטיבית נמרצת, כלומר פרטים חדשים מנצים מניצנים המתפתחים על איבר-האגירה התת-קרקעי. פרטים אלה לא נוצרו ברביה מינית, ולכן הם זהים לחלוטין מבחינה גנטית לפרט המקורי וזה לזה. מבחינה עיונית קשה להחליט אם קבוצה כזאת מהווה פרט אחד או פרטים נפרדים, אבל אפשר כמובן לנתק ביניהם ולשתול כל חלק כזה בנפרד ולקבל צמחים נפרדים. לכל הקבוצה שפרטיה זהים קוראים בשם קְלוֹן. כל פרט בתוכה ייקרא נצר. לעתים קיים מנגנון מופלא של עקרוּת-עצמית בתוך הקלון, היינו האבקה פוריה ויצירת זרעים אינה יכולה להתרחש בין פרטיו, אלא רק בין פרטים שונים מבחינה גנטית. מבחינה אקולוגית אחראית התופעה של רביה וגטטיבית ליצירת נוף-פריחה עם גושים גדולים של צמחים. לעתים אפשר להבחין כי גוש כזה הולך ומתפשט מן המרכז החוצה, ובעוד המרכז מזדקן ומת, נותרת סביבו טבעת של צמחים צפופים, שקוטרו יכול להגיע למטרים אחדים וגילו – למאות שנים.
כתב מייק לבנה

איריס הסרגל פורח בדצמבר ינואר באזור דליה, הר חורשן ושביל הכרמל למרגלות המוחרקה. מאוחר יותר בינואר הוא פורח בשומרון וברמת יבנאל,בשומרון , ובינואר באביגיל- רכס מעון, שם הוא מקבץ אירוס הסרגל הדרומי בארץ.