זקום מצרי הוא עץ נמוך נשיר-קיץ, עם גזע ברור ויחיד, שנופו סבוך וקוצני, מזכיר שיזף. העץ מנץ נצרים נוספים מהשורש, ומופיע לפעמים בקבוצות. הענפים הצעירים ירוקים ושעירים. העלה נישא על פטוטרת קצרה, והוא מורכב משני עלעלים, מה שמעיד על קרבתו לזוגן השיח וליתר בני משפחתו. העלעלים קטנים, אורכם 2 ס"מ, הם עגולים או מוארכים במקצת, שעירים בצעירותם, גלדניים למגע. הקוץ ישר, אורכו 1–4 ס"מ, מוצאו מענף מקוצר. השם העברי לקוח משמו הערבי של העץ.
זקום מצרי פורח מפברואר עד יולי, ובתנאים נוחים אף עד דצמבר. הפרח פעמוני או כוכבי, ירוק, קטן (קוטרו 7 מ"מ) ובלתי בולט, עוקצו קצרצר. לפרח 5 עלי גביע נשירים, 5 עלי כותרת, 10 אבקנים. הפרי לביד, כדורי עד ביצי כמו זית מוגדל, קוטרו 3 ס"מ, צבעו תחילה ירוק, אחר חום–צהבהב, ובהבשילו נוטה גונו לכחול. לפרי ציפה שמנונית וזרע אבני אחד. טעם הפרי מתקתק עם טעם-לוואי מר מאוד.
זקום מצרי גדל בחבל הסְפָר (במעבר בין החבל הימתיכוני למדברי) במקומות חמים וקצת לחים. נדיר, תפוצתו משתרעת בעיקר בבקעת הירדן – צפונה עד כפר רופין (חורשה נטועה של זקום משגשגת ליד עין-גב) ודרומה בדלילות עד לאילת. חורשות מפותחות של זקום ידועות בואדי קלט וליד חצבה.
שרידי עצה של זקום נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בשכבות החל מהתקופה הניאוליתית ביריחו, דרך התקופה הרומית במצדה ועד לתקופה הביזנטית בעין גדי ובניצנה.
עצת הזקום טובה לבניין, לגילוף, לייצור רהיטים וכלי עבודה. מפירותיו מפיקים שמן, שקראו לו "צורי גלעד". השמן נחשב כתרופה לכאבי שרירים ופרקים. אכילת פירות נחשבה סגולה נגד תולעים בבטן וכן נגד עצירות. עלים שימשו לריפוי מוגלה.
תפוצתו העולמית משתרעת בסואנות של מזרח אפריקה ובמדבר טאר בהודו.
בסוג 20 מינים, 1 בארץ.

כתב מייק לבנה