משפחת הסרפדיים בסדרת הורדנאים (Rosales, שבה גם ורדיים, אשחריים, יצהרוניים, מישיים, קנאביים, תותיים ועוד 2 משפחות ללא נציגים בבר בישראל, יש המשייכים אליה גם את משפחת הטופליים, הנמנית אלטרנטיבית עם הבקעצוראים), כוללת יותר מ-50 סוגים וכ-1,300 מינים.
המשפחה קרויה על שם הסוג סרפד, הנזכר בתנ"ך: "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס" (ישעיהו נ"ה, י"ג). שם זה נקשר לצמח המוכר לנו כיום, על-ידי אפרים רובינוביץ' (הראובני), בוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל, בספרו "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו" שראה אור בשנת תרע"ז (1917). שמו המדעי של הסוג, Urtica (ומכאן שם המשפחה, Urticaceae), הוא שם לטיני קדום ואולי מקורו במילים uro, או urere - "לשרוף", "לעקוץ", על שום תכונת הצריבה של עלי הצמח.
הסרפדיים התפתחו לפני כ-55 מיליון שנה והם נפוצים ברחבי העולם, בעיקר באזורים הטרופיים.
הסרפדיים הינם עשבים חד-שנתיים, או רב-שנתיים, לעתים-רחוקות בני-שיח, שיחים, עצים, או מטפסים. לעשבים הרב-שנתיים בדרך-כלל קנה שורש. אברי מינים רבים מכוסים בשערות צורבות, קשיחות, בסיסן תפוח, נשירות. כאשר שערה צורבת שעל פני העלה באה במגע עם העור, היא נשברת בקלות, קצה החד פועל כמחט, מנקב את העור ומזריק לתוכו רמות רעילות של היסטמינים ואצטילכולין, הגורמים לתחושת הצריבה. מינים מספר עטויי שערות רכות, בלתי צורבות. אברי מינים אחדים מכילים שרף מימי. הגבעולים סיביים, לעתים בשרניים. העלים נגדיים, או מסורגים, ערוכים כסליל לאורך הגבעול. העלים פשוטים, בעלי-פטוטרות, טרפיהם תמימים, משוננים, או מחולקים לאונות. מתחת לשכבת האפידרמיס על פני העלה ובגבו מצויים ציסטוליטים - תאים שבהם מתרכזים עודפי סידן פחמתי - הנראים כנקודות, פסים, או דגמים שונים, כאשר העלה מתייבש. לעתים קיימים עלי-לוואי בחיקי עלים, או צמודים לפטוטרת, חופשיים, או מאוחים אליה. התפרחת מכבדים, אשכולות, או צברי פרחים, בחיקי עלים. בבסיס התפרחות מצויים חפים, לעתים חופים לחלוטין על הפרח. הפרחים קטנים מאוד, דו-מיניים, או חד-מיניים ואז הצמחים חד-ביתיים (פרחים זכריים ופרחים נקביים ערוכים על פרט יחיד), או דו-ביתיים (פרחים זכריים ערוכים על פרט אחד ופרחים נקביים על פרט אחר). גם כאשר הפרחים דו-מיניים, על הצמחים גם פרחים חד-מיניים (צמחים פוליגמיים). הסרפדיים הינם מואבקי-רוח. העטיף עשוי דור אחד של עלים בלבד, או חסר. הפרחים הזכריים-אבקניים נישאים על עוקצים, נכונים, בהם העטיף לבנבן, או ירוק, עשוי 5-2 עלים מפורדים, לעתים-קרובות בקצותיהם תוספתנים, מספר האבקנים כמספר עלי העטיף, זיריהם מפותלים כאשר הפרח בניצן ומתיישרים בפתאומיות כאשר הפרח נפתח, המאבקים בני 2 לשכות, משחררות אבקה בבת-אחת דרך סדק אורך, בנוסף לאבקנים מצויה גם שחלה מנוונת (פיסטילוד). הפרחים הנקביים בדרך-כלל יושבים, בהם העטיף ירקרק, או אדמדם, בן 4-1 עלים, מפורדים, או מאוחים, נכון, או בעל סימטריה דו-צדדית, לעתים קיימים גם אבקנים מנוונים (סטמינודים). השחלה עילית, עשויה עלה-שחלה יחיד, היוצר מגורה אחת ובה ביצית יחידה. עמוד העלי פשוט, או חסר, הצלקת כיפתית, נימית, או מצוייצת. לפרחים הדו-מיניים עטיף בן 4 עלים, ארבעה אבקנים ושחלה אחת. הפרי זרעון יבש, או בית-גלעין בשרני, העטיף ניכר בפרי ואינו נושר ממנו. הזרע יחיד, מכיל אנדוספרם, העובר זקוף, הפסיגים ביצניים-עדשתיים.
חשיבות אקולוגית נודעת למיני סרפדיים שונים, המהווים את הצומח העיקרי בשכבת הצומח הנמוכה ביערות סוב-טרופיים מוצלים ולחים. מסיבים שהופקו מגבעולי מיני סרפד שונים נהגו לקלוע חבלים ולארוג בדים לשקים, מפרשים, רשתות ובגדים. המין Boehmeria nivea משמש להפקת סיבי ריימי (ramie), סיב חזק ביותר המשמש כחוטי תפירה וכחומר גלם לאריגים תעשייתיים ומסננים. הוא מגודל בכמויות מסחריות בסין זה אלפי שנים ולאחרונה החלו להפיק ממנו דלק ביולוגי. מיני סרפדיים שונים משמשים למאכל, לאחר בישול. לסרפדיים תכונות רפואיות ומיצויים מעלי סרפד מיובשים, או משורשי הצמח, משמשים ברפואה העממית והאלטרנטיבית לטיפולים מגוונים, בין השאר בערמונית מוגדלת שפירה, דלקת פרקים שגרונית ונזלת אלרגית. מחקרים קליניים תומכים בשימושים אלה. מינים אחדים הינם עשבים רעים בשדות חקלאיים. מינים שונים משמשים כצמחי נוי (למשל מיני הסוג פילית, Pilea).
בישראל מיוצגים הסרפדיים על-ידי 3 סוגים, בהם 8 מינים מקומיים.
כתב: דרור מלמד
מקורות:
